מתחת לפני השטח

ביום חמישי רגיל למדי בשכונת היוקרה אלטוס דה לה קסקדה בבואנוס איירס, מתגלות שלוש גופות בקרקעית בריכה. כך נפתח הרומן של הסופרת הארגנטינאית קלאודיה פיניירו, שראה אור החודש בהוצאת "כתר". "אני חושבת שסופרים כותבים על דברים שאנשים אחרים מעדיפים לא לראות. מבחינתי, הספרות היא כמו את חפירה שבאמצעותו נוברים בקרקע ומוציאים את האמת הרקובה החוצה. אפשר לומר שאני אוהבת לכתוב את האבק שמטואטא מתחת לשטיח".

מוות בשכונת יוקרה ב"האלמנות של ימי חמישי" (עטיפת הספר)

האירוע הדרמטי אותו מתארת פיניירו, נתון במרחב סוציו-אקונומי ופוליטי מובחן, ועל מנת להבין את הסיבה להתרחשותו, פיניירו משרטטת את דיוקנם של תושבי השכונה קודם לאירוע. בתחילה מציגה הסופרת את הבועה, ועם הזמן מתארת את התפוצצותה, שתוצאותיה ידועות מראש.

"האלמנות של ימי חמישי" נע בין נקודות מבט שונות, דרכן אנו מתוודעים לדמויות עלובות, אגוצנטריות, תככניות, אבודות וגם אמיצות. השכונה אמנם סגורה, אך החוץ מתדפק על חומותיה כל הזמן ומשאיר עקבות בוץ על השטיחים היקרים. פיניירו מצטיינת בכתיבה פסיכולוגיסטית, אך גם בבניית עלילה דרמטית ערוכה היטב ובתיאורים עזי מבע המשתלבים להפליא בשפה היומיומית ובסגנון התיעודי.

סיפור שנפתח במוות

את הרעיון למבנה הרומן אימצה פיניירו מספרו של גרהם גרין, "האמריקאי השקט", המהווה לטענתה מופת של כתיבה מתוחכמת ואלגנטית. "הסיפור נפתח במוות, ואז עובר לפלשבק המאפשר להבין כיצד האנשים האלו חיו במשך העשור האחרון", היא מסבירה. "על מנת להבין את המוות, מוכרחים להבין את צורת החיים הספציפית שלהם. אני חושבת שזה מסיט את המיקוד מהמוות עצמו, אך כוחו נותר שכן הוא מרחף מעל סיפור המעשה בתודעת הקוראים".

פיניירו. עקבות הבוץ שעל השטיח (צילום: אלכסנדרה לופז)

פיניירו נולדה בשנת 1960 בפרובינציה של בואנוס איירס ועוסקת בכתיבת ספרות יפה, ספרות ילדים, מחזאות וכתיבה לעיתונים ומגזינים. הכתיבה שלה ככלל, היא כתיבה חברתית, דרכה היא מבקשת לחשוף את האמיתות הלא נעימות השוכנות מתחת לפני השטח. ב"האלמנות של ימי חמישי", ספרה הראשון המתורגם לעברית, השטיח הוא לא סתם שטיח, אלא מרבד יוקרתי, סממן של סטאטוס חברתי. וכפי שניתן לשער, האבק המטואטא מתחתיו הוא כל אותם הדברים המאיימים על המוניטין והחיים הנוחים של תושבי השכונה האמידים.

סדקים בחומה

החברה הגבוהה שמתארת פיניירו תוחמת עצמה במרחב סגור בחומות, שערים חשמליים ושומרים, בכדי למנוע מהעוני וכל גרורותיו לחדור פנימה ולפגוע בתדמית שהיא מבקשת לשמר. "שכונות היוקרה הן כאלה בגלל מה שיש לתושביה: מכוניות הפאר, הבתים הגדולים, הבגדים היקרים. אך אם הם יאבדו את ממונם, את מה שמגדיר למעשה את הווייתם ומעמדם, הם יאבדו את כל מה שיש להם. הם יהפכו לכלום, לאבק, הם ייעלמו. במובן זה, הם דומים למעמד הנמוך הנלחם על הישרדותו. אך ברגע שמתגלים סדקים המאיימים למוטט את הסטטוס שהם כה טורחים לטפח, הם מאבדים עשתונות. אין להם, מנקודת מבטם, שום מרחב תמרון".

והסדקים אכן מופיעים בשכונת היוקרה. המצב הפוליטי בארגנטינה של 2001 ואסון התאומים שהתרחש באותו חודש בו נמצאו הגופות בקרקעית הברכה, מתווספים למפולות כלכליות, אלימות במשפחה, שקרים, תככים והרבה מאד בדידות - כל האלמנטים הללו חוברים יחד ויוצרים מפלצת ייאוש אימתנית עבור התושבים, שאינם מסוגלים לחשוב על מצב בו הנשים, למשל, יאלצו לעשות את עבודות הבית בעצמן בעקבות שינוי במצב הכלכלי.

"אני חושבת שלמרות שהסיפור מתרחש בארגנטינה, הוא משקף מצב אוניברסאלי", מבהירה פיניירו. "אנשים שסוגרים עצמם במקומות עם חומות וגדרות, אינם שונים כל-כך מכוונתו של ג'ורג' בוש, למשל, לבנות חומה בדרום ארצות-הברית למנוע מהמקסיקנים לחצות את הגבול. חוקי ההגירה הקשים הם גם כן סוג של חומות. לא ניתן לנתק מצב חברתי מסוים מהמציאות הפוליטית ומהערכים השלטים בחברה. הרומן מתאר ביטוי יחידני של חוסר יכולת להתמודד עם שינויים פוליטיים וחברתיים, ולמרות שרצוני היה לספר סיפור על משפחות בארגנטינה בשנות התשעים של המאה העשרים, הבנתי שלמעשה מדובר במציאות רחבה יותר".

פרס מסאראמאגו

לא רק פיניירו מזהה ברומן שלה מימד אוניברסאלי. גם הסופר ז'וז'ה סאראמאגו, שהיה יו"ר חבר השופטים של פרס קלרין היוקרתי, בו זכתה בשנת 2005, ציין בין היתר כי הרומן הוא "ניתוח חריף של מיקרוקוסמוס חברתי השרוי בתהליך התפוררות מהיר". הרומן שכתבה הפך במהרה לרב-מכר, גרף שבחים מקיר לקיר, תורגם לתריסר שפות ואף עובד לסרט בשנת 2009.

לטענתה של פיניירו, הזכייה בפרס טומנת בחובה אחריות רבה. "אנשים רבים מחכים לספרי הבא", היא מספרת. "לפרס קלרין תהודה גדולה מאד וכך אנשים רבים הכירו אותי בעקבותיו. למרות שספרים פרי עטי פורסמו לפני הזכייה, ההכרה האמיתית הגיעה רק לאחר-מכן. אני בהחלט מרגישה שיש לי אחריות גדולה יותר כלפי הקוראים, והמצב החדש מדרבן אותי לעשות את המיטב ואף מעבר".

על המצב בארגנטינה היא מספרת כי "בשנים האחרונות חל שינוי מעניין בפוליטיקה: בשנת 2001 אנשים חדלו להאמין לפוליטיקאים, ורצו להדיח את כולם. כיום האזרחים, ובמיוחד הצעירים, רוצים לקחת חלק בפוליטיקה. לדעתי, זהו השינוי המשמעותי ביותר. האזרחים מאמינים שוב ורוצים לקחת חלק בעתיד של המדינה. כאשר האמון ביושבים בראשה מתערער, התחלופה מתבקשת, אך צריך שהאזרחים ירצו להשפיע וגם יפעלו בעניין".

"הדבר החשוב בכתיבת רומן הוא מילים, שפה," היא אומרת. "עם השפה אנו יוצרים דמויות, סיפורים, אפילו השהיות בהן דבר לא מתרחש ולכאורה לא אמור להיות שימוש במילים. אין דבר המשתווה לשימוש במילים הנכונות, ולכן אני תמיד משתדלת להקפיד על הביטוי המדויק ביותר לתיאור מצב או רגש".

על אף החשיבות המכרעת של הספרות בחייה, פיניירו מסתייגת מאמירה ישירה על השפעות ספרותיות.

"אבל אני לא באמת יודעת אם הם השפיעו על כתיבתי. יתרה מכך, אני לא משוכנעת שאפשר למתוח חוט מקשר ברור וגלוי בין כל הסופרים הדרום-אמריקאים. הגדולה האמיתית של הספרות באה לידי ביטוי כאשר היא חוצה את גבולות המקום אליו משתייך הסופר, ולכן קשה לעמוד על משהו שמאחד אותם יחד".