המטרה: אמצעים

דמיינו לעצמכם את משחק המחשב המגניב ביותר בעולם, חלומו של כל גיימר: שילוב של כל משחקי האקשן הצבאיים שנוצרו אי פעם. סביבה וירטואלית שבה אתם יכולים לבחור כל פעם זירת התמודדות חדשה, יחידה חדשה של לוחמים, ואפילו אמצעי לחימה שעדיין לא קיימים במציאות. ועכשיו דמיינו לעצמכם שזה באמת קיים.

קוראים לזה "מעבדת קרב", זירת הסימולציה האדירה שבאחריות זרוע היבשה של צה"ל. אל"מ ניר חלמיש, ראש מחלקת אמל"ח של זרוע היבשה, מדבר עליה בגאווה מובנת ובזהירות לא פחות מובנת. "זה ייחודי גם בארץ וגם בעולם. אין עוד דבר כזה", הוא אומר ומספר על האפשרויות האינסופיות של המעבדה, שמאפשרת לבדוק כל אמצעי לחימה בכל תרחיש אפשרי בעזרת סימולטורים מתוחכמים שיושבים על מחשבי־על.

חלמיש ממלא את אחד התפקידים הסקסיים ביותר בצה"ל, והוא הראשון שיודה בזה. "אם זה היה תלוי בי, הייתי חותם פה עוד 20 שנה", הוא מצהיר בחיוך אחרי קצת יותר משנה בתפקיד. אבל למי שמקבל את ההחלטות על אמצעי הלחימה של העתיד יש גם אחריות לא פשוטה על הכתפיים. הג'וב שלו, במילים שלו, הוא "להבטיח את העתיד של מדינת ישראל בלי לבזבז את הכסף של עם ישראל". אוקיי, זה כבר החלק הפחות סקסי. אבל זה עדיין סופר־מרתק.

שיהיה פשוט

המחלקה שבראשה עומד אל"מ חלמיש ממונה על פיתוח אמצעי הלחימה העתידיים של צה"ל. ליתר דיוק, מסביר חלמיש, "מחלקת אמל"ח אחראית לתפר העדין שבין זיהוי הצרכים המבצעיים לבין היכולת הטכנולוגית. זה אומר שתפקידנו לאפיין את החוסר המבצעי, ומנגד להעריך אם היכולת הטכנולוגית מספיקה כדי לענות עליו. מעבדת קרב היא בעצם מעבדת סימולציה גדולה מאוד שבה אנחנו לוקחים את השטח המבצעי ומדמים מה יעשה האמל"ח שאנחנו מפתחים במצבים מבצעיים שונים. אנחנו מביאים פלוגה או גדוד מהשטח, אומרים להם 'אלה התרחישים, זה מה שאתם צריכים לעשות בהיבט המבצעי בתא השטח הזה', מוסיפים את היכולת שתהיה רק בעוד חמש שנים - ובודקים את ההשפעה".

ברור שלא כל סימולציה כזאת מסתיימת בהוראות ייצור. "לפעמים אתה מגלה שיש דברים שהם יותר מדי מסובכים ורק מפריעים לכוח", אומר חלמיש. "יש מערכות מתוחכמות שדורשות קשב רב, והתוצאה היא שהמפקד ואנשי הצוות שלו עסוקים כל הזמן בתפעול המערכת במקום להתעסק במשימה. ואז אתה מבין שאם המערכת הזאת לא תהיה פשוטה יותר, אין לה זכות קיום". 

אנחנו מדברים על הבעיות המרכזיות בלחימה של זרוע היבשה - המכלול האדיר של חי"ר, שריון, תותחנים, הנדסה ומודיעין שדה. הדבר המתסכל ביותר, מודה חלמיש, הוא העובדה ששני האתגרים הגדולים ביותר שלה לא השתנו כבר עשרות שנים: ירי טילי נ"ט והנחת המטענים. הם ליוו אותנו במלחמת יום הכיפורים, הם הקיזו דם לאורך כל שהות צה"ל בלבנון, ולמרות שורה של פיתרונות חלקיים, עדיין לא נמצא הקלף המנצח.

"הייתי הרבה שנים בשריון, בחטיבה 7", מספר חלמיש, "ויצא לי להיות מ"פ בדרום לבנון. בשנים ההן, 1993 עד 2000, התחלנו להבין את המשמעות של טילי נ"ט וכמה הם משפיעים עלינו. אבל רק במלחמת לבנון השנייה הגענו לנקודה שבה נפל האסימון שצריך להתמודד עם זה. אחרי המלחמה הוצאנו לדרך את מערכת ההגנה האקטיבית 'מעיל רוח', כשהתקיימו שני התנאים: צורך מבצעי חזק ובשלות טכנולוגית. בהמשך עשינו עבודה במעבדת קרב והוצאנו לדרך עוד שני פרויקטים ברמת סיווג גבוהה. עכשיו אנחנו כבר נמצאים בדור הבא".

גם סוגיית המטענים מעסיקה כאמור את המחלקה, ושוב בגלל הצורך המבצעי הגבוה - אלא שהטכנולוגיה הקיימת לא תומכת בצרכים הדרושים. חלמיש אומר שהבעיה הזאת רווחת ולא רק בצה"ל: "בכל מפגש עם צבאות העולם אנחנו נוכחים לדעת שכולם אוכלים הרבה קש בנושא הזה. באפגניסטן ובעיראק, למשל. זה בליבה של הצורך המבצעי, רק שהטכנולוגיה עדיין בחיתוליה. קשה מאוד למצוא את המטענים האלה".

אני שואל אם בשנים האחרונות עשינו צעדים משמעותיים לקראת פיתרון. "התקרבנו, התקרבנו", הוא מרגיע. "אנחנו מתחילים עכשיו פרויקט שהוא לדעתי הראשון בעולם שמטפל בתחום הזה בצורה שיטתית. עוד לא הגענו להצלחה, אבל אנחנו נמצאים במצב שאפשר לקפוץ לבריכה, ואנחנו מניחים שאפשר לצלוח אותה עם הטכנולוגיה שכבר יש".

אל"מ ניר חלמיש (צילום: יוראי ליברמן)

אנחנו משוחחים במבנה צנוע בבסיס תל השומר שבו פועלת המחלקה. למרות המיקום הג'ובניקי, לחלמיש חשוב להבהיר שהחיילים והקצינים שלו רחוקים מלהיות כאלה: "כולם היו קצינים מבצעיים וקרביים בכל התחומים, רובם מ"פים ומג"דים. אנשים שעשו את הדברים בידיים. כשהם אומרים שצריך לעשות אל"ף בי"ת וגימ"ל, זה בגלל שהם חוו את זה בשטח. מעבר לזה, הם כולם בוגרי הנדסה. אף אחד הוא לא מתכנת או משהו, אבל אנחנו יודעים לדבר את השפה הטכנולוגית. זה עוזר לנו להבין אם הטכנולוגיה היא כאן ועכשיו, או שהיא תהיה רק בעוד עשר שנים, ואז אנחנו מבזבזים זמן וכסף".

לאחר השירות הקרבי מגיעים למחלקת אמל"ח כדי לחשוב, לנתח ולתכנן ביחד את העתיד של אמצעי הלחימה. ההחלטות שמתקבלות שם היום יהפכו לחלק מהציוד של לוחמי החי"ר, השריונרים והתותחנים בשדה הקרב בעוד חמש שנים והלאה. רק אז נדע אם הם הצליחו או לא.

צריך להמר נכון בעסק הזה, אני אומר. "נכון", משיב חלמיש. "זה עולם סבוך מאוד שמתחיל מהערכת המצב המודיעינית - לאן האויב הולך, לאן אתה רוצה להגיע, מהן הכשירויות שיש לך ואילו כשירויות חסרות לך, ואת כל הדבר הזה אתה צריך לסדר ככה שיהיה אפשר להסיק ממנו מסקנות חד־משמעיות. לכן אנחנו נשענים חזק מאוד על המודיעין. אם אתה רואה שהאויב הולך לכיוון מסוים - ואתה מבין שהכיוון הזה הוא משהו שבעוד כמה שנים יהווה איום על היכולות הקיימות שלך - ברור שצריך להניע תהליכים שבעוד חמש או עשר שנים יביאו אותך לשלב אחד מעבר לאויב. כל הזמן צריך להיות עם יד על הדופק. מצד שני, אנחנו גם בקשר מאוד הדוק עם החילות. צריך לבחון איפה הבעיות שלהם, הלקחים שהם לומדים מתרגילים, או פעילות מבצעית כמו עופרת יצוקה או מלחמת לבנון השנייה. כל דבר צריך לקחת בקונטקסט המתאים, כי אתה רוצה להילחם את המלחמה של מחר ולא של היום".

שיהיה משולב

הפיתרון שעליו עובדים ב"מעבדת קרב" אמור להעניק לחי"ר טוויסט הנדסי. קל להבין איזה סוג של פעילות תתייעל כתוצאה מזה: לדוגמה, אם בעבר רצה כוח חי"ר לפוצץ קיר של בית, הוא היה מגיע למקום, קורא לכוח הנדסה מיומן ומחכה. הכוח היה בא, מפוצץ פתח בקיר, ואז החי"ר היו נכנסים לבית. ועכשיו?

 "עכשיו צריכים כל כוחות החי"ר בכל המחלקות לעשות את זה בצורה שיטתית וסדרתית לאורך כל הלחימה. זה אומר שאם לא תיתן יכולות חבלה ברמה גבוהה יותר לכל מחלקת חי"ר, תגיע למצב של צוואר בקבוק שבו כולם מחכים להנדסה שיגיעו. ואז אתה אומר, בוא ניקח את מה שיש בהנדסה ונשים אותו בחי"ר".

רק שלהנדסה יש ידע שאין לחיילי החי"ר, אני מקשה. "בדיוק. ואין סיכוי שחייל חי"ר, שיש לו אלף כשירויות אחרות, ילמד גם להיות חייל הנדסה. כך שהשאלה היא איך לפשט את כל היכולת המבצעית הדרושה כך שחייל חי"ר רגיל, בלי הכשרה ארוכה או מיוחדת, יוכל לעשות את זה".

• איך לשפר את צה"ל - כתבות קודמות בסדרה
  

הכוח והאדם. משכר דיפרנציאלי ועד חסידים במדים

התחזית למחר: קרבי. מהי הקונספציה לקראת המלחמה הבאה?

אם לגולנצ'יק היו גלגלים. איך לשפר את החי"ר

אחוז היטב במוט האוהל. מה מציעים החיילים שבשטח

עקוב ודווח. איך לשפר את אמ"ן

הפרויקט המדובר נחלק לארבעה פיתוחים שמתנהלים במקביל, תחת השם "חבלה לכוחות חי"ר". "בגדול, לקחנו את כל אמצעי החבלה שיש - מסגרת חבלה, נפץ הפעלה אלחוטי, הפעלה דיגיטלית - וארזנו אותם בצורה ידידותית למשתמש הפשוט. אלה דברים שחייל או מפקד חי"ר יכול לתפעל בקלות. אתה משאיר למשל את מסגרת החבלה על הקיר, הולך, לוחץ על כפתור כמו שרואים בסרטים, ומפעיל אותה. ואת זה הכפלנו בכמות של אלפים לכל יחידות החי"ר. כמעט סיימנו לפתח את כל המרכיבים, והמטרה היא שב'עופרת יצוקה' הבא או במלחמה הבאה תהיה לכל יחידת חי"ר את היכולת הזאת".

וזאת לא היכולת היחידה שחלמיש ואנשיו יעניקו לחי"רניקים בתקופה הקרובה. הם גאים במיוחד ביוזמה שנקראת "רוכב שמיים", שמטרתה, בפשטות, לתת מזל"ט פרטי לכל יחידת חי"ר מרמת הגדוד. לא עוד תחנונים לחיל האוויר כדי שיקפיץ מזל"ט מאחד מבסיסיו, לא עוד שליחה של סיור רגלי של חיילים לשטח עוין בתנאי סיכון משמעותיים. "עשינו מהפכה", אומר חלמיש, ומגלה שבסופו של דבר הכל מתחיל מהניסיון האישי. "כשהייתי מג"ד שריון, הייתי שולח את הסיור שלי ועובר את כל התהליך המסורבל והמסוכן הזה. ואז עלה לי רעיון באחד האימונים: תהיתי אם במלחמה באמת אפשר לשלוח מחלקה חמישה קילומטרים קדימה, סמוך לקווי האויב. מפה נולד הדרייב והגיע רעיון המזל"ט".

צילום: דובר צה"ל

כבר עכשיו, אומר חלמיש, יש פלוגה ראשונה של כעשרה צוותים מבצעיים, ועד סוף 2012 יהיו עשרות שתפקידם יהיה לשמש מערכת מזל"טים זמינה למג"ד. "זה בעצם מזל"ט גדודי, שממריא מהשטח וצמוד למג"ד ולהנחיות שלו. לפני שנתיים־שלוש, כדי לראות מה קורה מעבר לגבעה המג"ד היה צריך להוציא את הסיור הגדודי שלו. היום הוא מוציא את המזל"ט, זה משדר את המידע, והמג"ד יכול לקבל החלטה פשוטה יותר. בעוד חמש שנים יהיו בכל הכוחות החטיבתיים יכולות תצפית יום ולילה של מזל"ט. זה כמו מהפכת הטלפונים. אתה זוכר את הימים שהיינו מדברים בטלפון ציבורי? עם הטלכרדים? אין היום דבר כזה".

אולי אפשר להגיד שמילת המפתח העתידית היא למעשה מולטי־טאסקינג, כלומר יחידות קטנות עם הרבה גמישות והמון יכולות. חלמיש מסייג את המולטי־טאסקינג לרמה המערכתית בלבד, לא לרמת החייל היחיד. "אתה מצפה מיחידה שתדע לעשות יותר דברים במגוון תרחישים. לכבוש שטח בנוי, להילחם בשטח פתוח, להיכנס לאזור מסובך ומבוצר. התפקיד שלנו הוא לסייע לזה לקרות".

מכיוון שאנחנו עוסקים בניבוי, אני מבקש מחלמיש שייקח אותנו עשר שנים קדימה, לשדה הקרב העתידי. חלמיש סבור ששני דברים יאפיינו אותו: הוא יהיה הרבה יותר קטלני, אבל גם הרבה יותר פשוט לתפעול לשני הצדדים. "פעם,

 בשביל לעצור טנק היית צריך להביא טנק אחר כדי לירות עליו, שזה אירוע מאוד מורכב. אחרי זה קפצת לעולם טילי הנ"ט הארוכים והגדולים שהצריכו מיומנות. והיום הגענו לנקודה שבאר.פי.ג'י כזה או אחר אתה יכול להסב נזקים לכלים. זה הרבה יותר פשוט להפעלה. במקביל, הכוחות הופכים להיות הרבה יותר קטלניים. ציידנו עכשיו את החי"ר באמצעים שמאפשרים לו להגיע לבית שיש בו אויב, ובכוח האש שלו לפגוע בכוח האויב בתוך החדר ברמה שייגרם לו נזק רציני שיחסל את האיום. לפני שלוש שנים היית צריך לחכות לטנק, ולפני כן היית צריך לחכות לארטילריה, אולי לחיל האוויר. אנחנו הולכים לעולם שבו נביא את כוח המחץ לגדודים למטה".

מעבר למה שיקרה בשטח האויב, אני שואל על מה שצפוי בעורף. אם לפי התסריט המוסכם המלחמה הבאה תיפתח במתקפת טילים ורקטות על יישובים אזרחיים, באילו אמצעים תוכל זרוע היבשה להכריע? חלמיש מסכים גם הוא ש"ברור שמתקפת רקטות תהיה בכל תרחיש מלחמתי כלשהו, גדול, קטן, צפון, דרום. ההבנה שלנו היא שהגעת כוחות יבשתיים בתמרון למקומות שמהם יורים תצמצם באופן דרמטי את היכולת של האויב לירות".

אז למה לא הצלחנו בזה במלחמת לבנון השנייה? "כי לא תימרנו מספיק", אומר חלמיש. "במקומות שאליהם הגיעו כוחות כן היתה ירידה בכמות הירי. מנגד צריך להנחות את הכוחות שהעובדה שיורים רקטות לעורף היא בעיה של צה"ל, לא של מישהו אחר. לזה אנחנו נערכים. זה לא יצטמצם באפס זמן, אבל זה תהליך שיטתי ולשם אנחנו הולכים".

שיהיה טוב

אני מציע לו תרחיש קלאסי של פריצה לבניין שבו מסתתרים חמושים מאחורי אזרחים.

"אם מישהו חושב שהמפקדים לא שוברים את הראש איך לא לפגוע באזרחים", הוא אומר מיד, "אז הוא לא מבין את הסיטואציה. תראה, לא אנחנו הכנסנו את המלחמה לתוך השטח הבנוי. אני זוכר מה היינו לומדים כשעוד הייתי מ"מ צעיר בשריון: הגעת לשטח בנוי, דבר ראשון תעקוף אותו. היום אנחנו מבינים שהאויב מושך אותנו אל השטח הבנוי. הסיטואציה של אזרחים לצד אויב, והכל באזור צפוף מאוד, קיימת כל הזמן. כל מפקד באשר הוא, גם אני, כל הזמן חושב איך פותרים את האתגר המבצעי הבא ברמה שמחסלת את הבעיה אבל לא מורידה את כל השכונה".

הצילום באדיבות "במחנה"

תסריטים כאלה הם לא רק בעיה שלנו, אלא גם של האמריקאים למשל. אבל עד כמה אנחנו חולקים ידע מבצעי עם גורמים אחרים? חלמיש משיב שצה"ל משתף פעולה עם ארצות הברית ומדינות נאט"ו השונות במגוון רב של תחומים. "בסופו של יום, הבעיות המבצעיות די דומות בכל הצבאות בעולם. סדרי הגודל שונים, אז לא בכל המקרים הפיתרונות שלנו מתאימים, אבל הבעיה היא אותה בעיה: צירים ארוכים עם שלל צווארי בקבוק שבהם יורים עליך ומפוצצים מטענים. בזכות הניסיון המבצעי שלנו, אנחנו ביתרון של 15 שנה עליהם בפיתוח הטכנולוגי. אבל יש מצבים הפוכים. אתה יודע, רעיון טוב הוא רעיון טוב גם אם הוא באנגלית".

בינתיים, כאמור, הידיים של חלמיש ואנשיו מלאות ברעיונות טובים, אתגרים ופיתוחים, שנבחנים כל הזמן בסימולציה של מעבדת הקרב. אבל מה הוא היה עושה אם היו נותנים לו 200 מיליון דולר ואומרים לו שיפתח מה שבא לו? "שני דברים", הוא אומר בלי להסס. "ראשית הייתי מוצא את הפיתרון האולטימטיבי להתמודדות עם טילי נ"ט, שהם בעיית הבעיות כרגע. אחר כך, עם הכסף שנשאר לי, הייתי מוצא פיתרון לבעיית המטענים. אם אני משיג את שני אלה בקדנציה שלי אני יכול לעזוב, ואת כל היתר להשאיר למחליף שלי. אבל האמת היא שהדגש הוא אחר. אם חייל לא מאמין שהוא הולך לנצח בקרב, לא יעזור איזו טכנולוגיה עילית תהיה לו. גם אם תיתן לו מרכבה סימן 7 עם יכולות של עוד 20 שנה".