בגיל 31, הגוף שלי לא הסכים יותר לקחת גלולות
כשהומצאה הגלולה למניעת הריון, בשנות ה-60, היא היתה סמל לשחרור האשה. בימינו, היא הפכה לכלא - ההסכם שבשתיקה מחייב כל אשה צעירה הנמצאת בזוגיות ארוכה להיות האחראית הבלעדית על מניעת ההריון ולפטם את גופה בהורמונים
בכל אופן, זה מה שסוף סוף עשיתי, אחרי הרבה הרהורים, שיחות עם בן הזוג, דיונים עם חברות, והגעה אחת לחדר מיון, שהובילה לחשבון נפש וגוף.
הרבה לפני שהתחלתי לקחת אותן, הרבה לפני שהתחלתי לקיים יחסים בכלל, ראיתי את הבנות מסביבי לוקחות את הגלולות, והן נראו לי מעין סוכריות, סוכריות המעידות על המעבר לנשיות, מעבר נכסף ורחוק, מעבר לארץ אחרת, ארץ של הגדולים ושל הגדולות.
לכן, בגיל 21, כשהגיע גם הזמן שלי והיתה לי אהבה גדולה, לא חשבתי בכלל פעמיים וניגשתי גם אני לקוסם שמחלק את הסוכריות. נרגשת, נטלתי את הגלולה מידי לילה, והיא איפשרה לי לחוות בלי לדאוג ובלי לחשוב.
אבל למרות שלגלולות הקטנות האלה היו הרבה יתרונות, הן הביאו איתן גם השפעות לוואי, שהשתנו ואף הלכו והחמירו עם השנים. אבל איזו אשה צעירה חושבת על כך בכלל? איזו אשה צעירה בימינו מעלה על דעתה לומר לבן זוגה שהיא מצטערת, אבל הם יצטרכו להסתדר בדרכים אחרות? זה מעשה שלא יעלה על הדעת. ההסכם שבשתיקה מחייב כל אשה צעירה הנמצאת בזוגיות ארוכה להיות האחראית הבלעדית על מניעת ההריון. ואמנם חלק מהנשים יגידו שזו לא הקרבה כזו גדולה, וחלקן יתעקשו שזה בכלל לא מפריע להן. אבל אולי הגיע הזמן לדבר עבור כל הנשים שכן.
בעשור שחלף מגיל 21 עד גיל 31 ניצלתי כל הפסקה במערכת יחסים ארוכה כדי להפסיק עם הגלולות. וכשכן נטלתי אותן, סבלתי מהתופעות השונות, חשקתי שפתיים, והמשכתי כמו אשה טובה. לפני כשנה וחצי, כשהיחסים עם בן זוגי הראו סימנים ברורים של מערכת יחסים, הייתי בת 30 כמעט. הרגשתי שהגוף שלי מתנגד לחזור לקחת אותן, אבל שוב, למען בריאות הקשר הזוגי, המשכתי להדחיק את האשמה העצמית מתחת לשטיח, כי היו דברים יותר חשובים.
אבל מתחת לשטיח, כמו שכולם יודעים, אף אחד לא מנקה, וההתנגדות המשיכה להתקיים בשקט מלאכותי. גם אחרי תקרית חדר המיון, עדיין היה לי קשה לקבל החלטה, אבל שיחה עם חבר טוב מתחום ההומאופתיה קרבה אותי לכך.
כשאת לוקחת את הגלולה יש לזה אפקט מערכתי
"מה שהגוף שלך היה מוכן לקבל בגיל 21, זה כבר לא מה שהוא מוכן לקבל בגיל 31", אמר, ואני הרגשתי איך כל האסימונים נופלים בבת אחת. "אפילו אם זה בתת-מודע שלך, לגוף יש רצון משלו, ולביולוגיה יש את הכוח שלה. בגיל שלך משהו בך לא רוצה עוד שיעצרו אותו. תמיד אפשר לדכא את התסמינים, אבל הבעיה האמיתית לא תיפתר. כי כשאת לוקחת את הגלולה יש לזה אפקט מערכתי על כל הגוף שלך".
אז כן, יש לי חששות. רבים אפילו. אבל יש משהו חזק יותר מהם הפעם, והוא שאיני רוצה לקחת יותר את הגלולות. יש משהו חזק יותר, וזה הנאמנות לעצמי. אני לא רוצה להמשיך ולהכניס כל לילה מנה של הורמונים לגוף. אני לא חולה, ואין שום סיבה שאקח תרופה. אני רוצה סוף סוף להקשיב לגוף שלי, במקום לצאת איתו למלחמה. כי אם בשנות ה-60, כשהמציאו את הגלולה, היא שחררה את הנשים והחזירה להן את השליטה על המיניות שלהן ועל הריונות לא רצוים, נדמה שעם השנים האשה שוב הפכה לכלואה, אך הפעם בכלוב של גלולה: הפעם פשוט אסור לה להפסיק.
עכשיו אני ובן זוגי דואגים ביחד להימנע מהריון. הגיע הזמן לחלוק באחריות הזו. כי עייפתי מהסוכריות הקטנות, והיום אני כבר יודעת בוודאות שהקוסם סתם מבלף, והן לא באמת טעימות.
לפנייה לכתב/ת 
