איש קטן גדול
דני סנדרסון, אחד המוזיקאים המשפיעים והאהובים שיש לנו, חוגג 60. במכתב אישי חושף אור ברנע את הרומן האינסופי שלו עם השירים שכתב סנדרסון: "המילים והמנגינות שכתבת הפכו את 20 השנים האחרונות בחיי לקצת טובים יותר". ומה אתם אומרים?
הכל התחיל בערב אחד של קיץ 90', כשאבא ואמא סיפרו שתוך כמה שעות נצא כולנו להופעה של "כוורת". "מי אלה?", שאלתי. "כוורת, אתה לא יודע מי אלה כוורת?", אבא שלי ענה, " גידי גוב, דני סנדרסון, יוני רכטר", אמר וזמזם בזיוף את הפזמון של "יו יה". את גידי הכרתי כמובן מ"זהו זה", אבל אני מודה שאת השמות שלך, של שאר החברים ושל הלהקה מעולם לא שמעתי קודם לכן.
שורה שלישית באמצע. אלה הכרטיסים השווים שאבא שלי השיג למופע שלכם באמפי קיסריה. לא חלפו שני שירים והתחלתי לבכות. זה היה נורא חזק עבור האוזניים הקטנות שלי, שרק חגגו 7 שנים. את מכות תוף הרגל של פוגי הרגשתי חזק בתוך הלב והבאסים הרעידו את כולי. לא יכולתי לסבול עוד שנייה כל כך קרוב לרמקולים, אז אבא שלי לקח אותי ושנינו עלינו עד לקצה האמפי, ממש למדרגה האחרונה, שהיתה כמעט פנויה לגמרי.
לאט לאט נרגעתי ובמשך קצת יותר משעתיים, הצלילים שהלחיצו כל כך, הפכו למתוקים ביותר ששמעתי בחיי. את השירים האחרונים במופע כבר שרתי יחד איתכם, למרות שלא הכרתי אף מילה.
כמה שבועות אחר כך, הקלטתי מהרדיו את המופע מפארק הירקון שסגר את אותו סיבוב איחוד שעשיתם ב-90'. את הסרט "כוורת - תמונות מחיי הלהקה", שתיעד את אותה הדרך, קניתי בקלטת וידאו בתחנת דלק ועד היום אני יכול לצטט אותו כמעט בעל פה. זו היתה נקודת הזינוק לרומן האינסופי שלי עם השירים שאתה כתבת. בהתחלה רק תחת "כוורת", אחר כך גם "גזוז", "דודה" והשירים שהם רק שלך.
סנדרסון (שני מימין) עם כוורת. צלילים מתוקים (צילום: משה מילנר, לע"מ)
20 שנה חלפו והיום (ג') אתה בן 60. בעוד אתה בטח מתכונן להופעות החגיגיות שתקיים בחודש הבא לכבוד האירוע, בכלי התקשורת מסביב מפרסמים פרויקטים מיוחדים על שירייך הנצחיים והישגיך המרשימים, או על נגינת הגיטרה הייחודית שלך.
סנדרסון. לא לוקח את עצמו ברצינות (צילום: שלום בר טל)
באמת שאפשר לכתוב ספרים שלמים על תרומתך הענקית למוזיקה הישראלית או לנתח איך הצלחת לכתוב יצירות נפלאות שכאלה. אבל יותר מכל, מה שהכי בלט לאותו ילד בן 7, היא היכולת שלך ליצור תמיד את המוזיקה בדרך הרצינית והמשמעותית ביותר, אך עם זאת, לא לקחת את עצמך כל כך ברצינות, תכונה שמאוד בולטת בחסרונה אצל שאר המוזיקאים הגדולים בישראל, במיוחד אצל חלוצי הרוק הגדולים.
לא הפכת את עצמך לכוכב בלתי נגיש ולא התנשאת. את זה אפשר להרגיש לפעמים רק באמצעות הצלילים, גם מבלי לנבור בראיונות שהענקת לתקשורת. יתרה מכך, בעוד החלוצים הגדולים, כמו שלום חנוך ושלמה ארצי, תמיד הקפידו להעמיד מסביבם את מיטב נגני ההפקות הגרנדיוזיים, אתה טיפחת בשנים האחרונות כישרונות רוקנ'רול צעירים. חברים כמו יותם בן חורין, תמר אייזנמן, כפיר בן ליש ובאחרונה גם מאיה רוטמן הפכו לחלק מהותי מההופעות והאלבומים שלך. לפעמים אפילו החלטת לפנות את מקומך ולהעניק להם את מרכז הבמה.
עם יותם בן חורין ותמר אייזנמן. מעניק את מרכז הבמה (צילום: יהונתן צור)
במהלך השנים האחרונות יצא לך ולי לשתף פעולה בכמה נושאי עבודה. שוחחנו, לפעמים בטלפון, לפעמים באירועים גדולים, לפעמים לבד מול מצלמות ולפעמים בלי. בכל אחת מהפעמים האלה החזקתי את עצמי שלא לשבור את הדיסטנס שיש בין עיתונאי לאמן, שלא לקטוע את השיחה בפתאומיות ולספר לך, כמו מעריצה שרופה, איך המילים והמנגינות שכתבת וביצעת הפכו את 20 השנים האחרונות בחיי לקצת טובים יותר.
עכשיו, ביום ההולדת המשמעותי שלך, אני עדיין קצת מתבייש. אני מצליח לשפוך את הכל רק דרך המקלדת, לא בפנייך או באוזנייך. אבל יש בכך גם יתרון. אני די בטוח שרבים הקוראים שיבינו ויתחברו לתחושות שהועברו ויפתחו גם הם בתגובות שמתחת. כך נוכל, אולי כולנו ביחד, לארגן עבורך מתנה ליום הולדתך המשמח. תרומה קטנטנה לכל מה שעשית עבורנו במשך 20, 30, ו-40 שנה.
מזל טוב,
ותודה,
אור
