שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פסח שעבר
    אחרי שמאבדים משפחה אחת, לומדים לאהוב ללא תנאים. איה קרמרמן משיקה רשמית טור קבוע - ונזכרת בצוואה של סבא פסח, שהאמין שכולנו משפחה אחת

    כבר כמה שנים שאני עונדת שרשרת זהב דקה. מידי פעם אני מורידה אותה לכמה חודשים, כשהילדים מגיעים לגיל הזה שכל מה שלא מחובר אליי הרמטית, נתלש באדיקות חוזרת ונשנית (וגם מה שמחובר, מוטל בספק אם יישאר כך). על השרשרת הזאת שני תליונים: מגן-דוד שבמרכזו חרוטה המילה "ציון", ולוחות הברית עם הקדשה מאחור ביידיש: "לרושקה יקירתי, מפסח". רושקה קיבלה את השרשרת מפסח, ואני קיבלתי אותה מרושקה (כן, אותם רושקה ופסח, סבתא וסבא של בעלי, שהזכרתי בטור הקודם).

     

    כשמיששתי את התליונים השבוע, כדרכי בשעה שאני מהרהרת, התבוננתי בהם. לוחות הברית ומגן-דוד. עשרת הדברות וציון. פעם היה ברור שהם הולכים יחדיו. היום אני צריכה לכתוב מצד אחד ומצד שני. כמה חבל.

     

    לשרשרת הזו סיפור מקסים. הסיפור של כולנו. של המשפחות שלנו, של היהדות והישראליות שלנו. כל אלה מגולמים בסיפור חייהם של פסח ורושקה.

     

    יצאו מהשואה ביחד

    פסח ורושקה נולדו בעיירות יהודיות שונות באירופה של לפני מלחמת העולם השנייה. פסח - למשפחה של חסידי בעלז. הוא גדל עם שבת, תפילין, פאות וציצית. על ראשו חבש כובע פשוט. תמיד הדגיש שהם לא היו חרדים, או פנאטים, אלא יהודים. כולם היו כמותם, והם - כמו כולם.

     

    רושקה נולדה למשפחה של שנים-עשר ילדים. שנים-עשר ילדים על ארבעה מזרונים, ואני לארג'ית. לאמא שלה היה כיסוי ראש לימי חול ופאה בשבת, ותמיד היה גפילטע. וגם הם היו פשוט יהודים. וכמו יהודים, הם תמיד אכלו מרור מהגויים ששלטו באזור.

     

    בגיל 13 עזב פסח את העיירה לטובת עבודה בעיר הגדולה. כדי להשתלב, הוא גזר את הפאות והשאיר חלק מהיהדות היומיומית מאחור. בגיל 16 נשלחה רושקה לאושוויץ עם אחת מאחיותיה, וקיבלה במתנה מספר על היד. כשהיתה בת 19 נשלחה רושקה לצעדת המוות, והועברה למחנה אחר בתקווה שתמות. מי שפתח את שער המחנה והשאיר אותו פתוח, היה פסח, שבינתיים הספיק להתגייס לצבא הרוסי. הם יצאו משם יחד, וזהו. 66 שנים.

     

    משפחה ללא תנאים

    השרשרת היתה התכשיט הראשון שפסח נתן לרושקה אחרי המלחמה, והיום היא עליי. האמא של הנין הראשון שימשיך את שם המשפחה שלהם, לנגר, על אפם ועל חמתם של המקעקעים.

     

    הם התחתנו בערב יום כיפור, בבגדים רגילים מתחת לטלית האחרונה בעיר. היחידה ששרדה, בדיוק כמותם. בגיל 19 ו-21 הם נשארו בלי כלום: בלי הורים, בלי משפחה, בלי בית. בגיל שבו רובנו חוזרים אל הבישולים של אמא, או נוסעים להודו כדי לגלות מי אנחנו, הם נשארו לבד, אבל ביחד. הם הפכו להיות ההורים של עצמם, האחים של עצמם, המשפחה היחידה - האחד של השנייה.

     

    הם עלו לישראל לא כדי לייבש את הביצות, אלא כי רדפו אותם מספיק, וגם כי לא היה להם בשביל מה, או בשביל מי, להישאר. המנהגים היהודיים לא עלו איתם לאוניית המעפילים (חוץ מהגפילטע, הקסקט ופסח – לא האיש, החג). הכוח המניע היה אהבתם זה לזו והרצון לחיות. חוף המפלט - ישראל, מדינת היהודים - איפשר להם להוריד את הטלאי, ולא להסתכל מעבר לכתף בדאגה או להתחבא, כי אם לצעוד קדימה בראש מורם ובשלווה, עד כמה שאדם שיצא מהמחנות יכול למצוא שלווה. הם בנו פה בית, ועשו כל שהיה צריך כדי להמשיך ולחיות. כאן הם באמת היו כמו כולם.

     

    כדי לקבל תעודת כשרות לאטליז שלו, הילד הקטן של פסח נשלח לבית ספר דתי. כשהוא הפסיק להניח תפילין בגיל 18, הם המשיכו לאהוב אותו ממש כמו מקודם. כשאנחנו חזרנו בתשובה, פסח היה יושב איתנו, עושה זימון בנוסח אשכנז ושר שירי שבת בערגה, ואהב אותנו כמו מקודם. כשהנכד הבכור קיבל "סגן-אלוף" הם התרגשו, ואהבו אותו בדיוק כמו מקודם. וכשהנכדה עזבה לגור בארצות הברית, הם הבינו ואהבו אותה כמו מקודם. כי אחרי שמאבדים משפחה אחת, לומדים לאהוב את המשפחה למרות הכל. תמיד, בלי תנאים.

     

    יהודי רדוף וישראלי גאה

    בשבוע שעבר, אחרי שהייה של שבוע בבית החולים, החליט פסח שזה לא בשבילו, המעמד. בשעה חמש וחצי הוא עוד דיבר, ובשבע ועשר דקות (כמו לוחם אמיץ שיודע שהפסיד כבר בקרב), חלה קריסת מערכות פתאומית, ופסח נפטר ונפרד מרושקה בפעם הראשונה והאחרונה, אחרי 66 שנים, 3 ילדים, 7 נכדים ו-13 נינים (בינתיים).

     

    הוא היה הכל. כל מה שכולנו, כל הקצוות שבנו, באיש אחד. יהודי, גלותי, ישראלי, לוחם אמיץ, עובד חרוץ, אבא, סבא, בעל. לוחות הברית לצד ציון, ולא אף על פי.

     

    על בשרו הוא הרגיש מה זה אומר להיות יהודי רדוף, ולא רק ישראלי גאה. הוא השאיר לכולנו צוואה – כיצד אמורים יהודים להתנהג אחד לשני, כמי שערבים זה לזה. לא משנה אילו מצוות הוא השאיר מאחור, את "ואהבת לרעך כמוך" הוא אחז בשתי ידיו, וחילק אותה בנדיבות אין קץ. בלי תנאים. כי הוא היה מענטש, נשמה יהודיה פשוטה, והאמין שכולנו משפחה. כולנו. ומשפחה לא מאבדים פעמיים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "פסח שעבר"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים