"אם מניחים צפרדע במים פושרים היא תצוף עליהם ברוגע. כשאר מחממים את המים בהדרגה, היא תשקע לתוך מעין תרדמה, שלווה ובלתי מודעת לסכנה... ולאחר זמן קצר עם חיוך על פניה, וללא התנגדות, תתבשל למוות במים הרותחים". הדברים של הסופר האמריקני הנודע דניאל קווין, מלמדים לקח חשוב עבור כל מי שחרד לעתידה של מדינת הלאום של היהודים.
עם ההודעה האמריקנית על כשלון מאמציו של ממשל אובמה
להתניע מחדש שיחות עם הפלסטינים, הולך ולובש לקח זה משנה חשיבות. הלא, התפתחות זו - יחד עם ההכרזה שמדינות בעלות משקל כגון ארגנטינה
וברזיל עומדות
| לא בכוח |
|
| קלינטון: לא נוכל לכפות פתרון על הצדדים / יצחק בן חורין, וושינגטון |
|
מזכירת המדינה האמריקנית מביטה קדימה, על רקע כישלון שיחות ההקפאה: בנאום ב"כנס סבן" הבהירה כי ישראל והפלסטינים צריכים לרצות בהסכם, וקראה לצדדים להתגמש בנושאי הליבה. "ארה"ב לא תהיה משתתפת פסיבית", הדגישה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
להעניק הכרה למדינה פלסטינית בגבולות 67 - אותם, כזכור, כינה אבא אבן "גבולות
אושוויץ' - באה למרות שראש ממשלת ישראל
הפגין סימנים ברורים לוותרנות נוספת בנושא הבניה ביהודה ושומרון - בניגוד בוטה להתחייבות קודמת להמנע מכך.
הסחף ההולך ומחריף במצבה המדיני של ישראל מחיש ביתר שאת את רלוונטיות המשל, אודות אותו יצור אמפיבי אומלל עבור גורלנו: עם חלוף השנים, הלכה ישראל והסתגלה למצבים בהם היא נחשפה לסיכונים גדלים והולכים, שחרגו הרבה מעבר למה שניתן היה לדמיין בעבר הלא-רחוק.
נקודת מוצא הולמת להמחשת התופעה המדאיגה הזו, ממנה ניתן למדוד עד כמה נשחקה עמדותיה של ישראל במהלך הזמן, הוא נאומו האחרון של יצחק רבין
בכנסת ב-5 לאוקטובר 1995. בנאום ביקש רבין את אשרור בית המחוקקים עבור הסכם אוסלו ב' (או "הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה") בשמו המלא - שנחתם כשבועיים קודם לכן.
להבנת השחיקה הזאת חשיבות מכרעת. היות שהגיל החציון בארץ הוא 28-29, כמחצית האוכלוסייה טרם הגיעה באותה עת לגיל מצוות. פירוש הדבר שאין לה כל זיכרון אישי ממשי של ההתרחשויות באותם הימים גורליים - מעט הדיווחים המוטים והמטעים אודותן בכלי התקשורת בארץ ומחוצה לה.
כידוע, העמדות שרבין אימץ נחשבו אז על-ידי רבים לעמדות וותרניות מרחיקות-לכת - ואף מוגזמות - וחוללו מחלוקת ציבורית קשה שהותירה שסע עמוק בעם. חלקים גדלים בקרב אזרחי ישראל - כמחציתם - ראו בהן כניעה מוחלטת כמעט ללחץ ערבי, נטישה של עקרונות הציונות והתקפלות כל דגליה. רבים התריע, בדיעבד בצדק רב, שמדובר במרשם המסכן באופן מוחשי ומידי את ביטחונה של ישראל ואף את קיומה.
לפיכך, אין זה דבר פחות-ערך שרבין, כמי שזמן קצר קודם-לכן הוכרז כזוכה פרס נובל לשלום, התנגד בנאומו האחרון לנוסחת "שתי המדינות", שלל חזרה לקווי 1967 וחייב את שימור התנחלויות ואף את והרחבתן. ואלו הדברים שאמר אז רבין: "תהא ...ישות שהיא פחות
| תנאים מוקדמים |
|
| אבו-מאזן: לא למו"מ כל זמן שישראל בונה בגדה / עלי ואקד |
|
הנשיא הפלסטיני מקיים התייעצויות בעולם הערבי בעקבות הודעת וושינגטון כי ויתרה על הדרישה להאריך את ההקפאה. "ישראל הכניסה את התהליך המדיני למשבר עמוק", האשים |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלסטינים הנתונים למרותה". באשר לגבולות הקבע של ישראל היה רבין נחרץ: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967".
לדבריו, היו לפחות ארבעה גורמים, שאותם יש להבטיח: (א) ירושלים מאוחדת תחת ריבונית ישראל כבירת המדינה; (ב) עמק הירדן כגבול הביטחון של ישראל; (ג) הכללת התנחלויות קיימות מעבר ל"קו הירוק" לשטחה הריבונית של ישראל; (ד) הקמת גושי התנחלויות חדשות מעבר ל"קו הירוק" כגון אלו שנחרבו מאוחר יותר ב"התנתקות" מרצועת עזה.
את השינויים בגבולות 1967 שדרש תיאר כך: ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה-אדומים וגם את גבעת-זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת-הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. ...צירוף גוש-עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים באזור מזרחית למה שהיה "הקו הירוק" לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש-קטיף, גם ביהודה ושומרון.
לא פחות משמעותית, בייחוד נוכח הסערה שהתחוללה סביב נושא "ההקפאה", היתה עמדת רבין בעניין הבנייה בהתנחלויות. כך הכריז בפני הציבור ונבחריו: "התחייבנו בפני הכנסת שלא לעקור אף יישוב במסגרת הסדר הביניים, גם שלא להקפיא בנייה וגידול טבעי". אלה היו דבריו האחרונים של רבין לאומה - וכך הוצגה משמעות "אוסלו" לציבור הישראלי.
אולם כיום, אילו נצמדה ישראל בקפדנות למרשמו של רבין - שכאמור בגינו הוענק לו פרס נובל לשלום - עמדותיה היו נדחות כ"קיצוניות ובלתי-מציאותית".
זאת ועוד. למרות השחיקה הדרמטית בכל דרשותיה, עדיין מואשמת ישראל - לא על-ידי יריביה בלבד, אלא גם על-ידי המתיימרים להיות ידידיה - בקשיחות-יתרה
ובאי-נכונות לפשרות שמכשילות, כביכול, את סיכויי הסדר. עדיין מופעלים עליה לחצים שתסכים לעוד ועוד ויתורים, כל אחד מרחיקי-לכת יותר מקודמו... וזאת, כזכור, לא כדי להגיע הסדר-קבע עם הפלסטינים, אלא רק כדי שאלה ייאותו להשתתף במשא-ומתן.
וכעת חזרה למשל הצפרדע שנרגעה בפושרים, הסתגלה לחמים - והומתה ברותחים: לאור ההתקפלות המתמדת של ישראל במשך העשור וחצי האחרונים, לאור הסכמתה המתמשכת לחשיפה הולכת וגדלה לסיכונים ולסכנות, לאור רצף הוויתורים ההולכים ומצטברים, נשאלת השאלה: מתי נגיע אנו לנקודת הרתיחה הקטלנית???
ד"ר מרטין שרמן
, מרצה למדעי המדינה
