ניר עציון שרד, התושבים חזרו: "ממשיכים לחיות"
3 ימים אחרי שרוב התושבים פונו, ורק קבוצת גברים עיקשת נשארה להיאבק בלהבות, שבו משפחות לבתיהן ביישוב. הם נשארו על תלם. התמונות חזרו אל הקיר, הברביות שוב על המדף, ויש מי שבטוח מה המתכון להישרדות: "אנחנו מאוחדים"
בשעה שבעין הוד הדליקו נרות בחושך, ובימין-אורד סיירו בכפר נוער שחרב, התנחמו אמש (יום א') לפחות בניר עציון בעובדה שבתיהם נותרו כפי שעזבו אותם. התושבים ששבו טיפין-טיפין במכוניותיהם ליישוב, שהיה אחד המוקדים העיקריים של השריפה בכרמל, גילו שהלהבות שכילו את היערות הסובבים אותו לא פגעו בדירותיהם.
אסון הכרמל - כל הדיווחים ב-ynet
- בתום 82 שעות: האש בכרמל כובתה סופית
- נפרדים מהטייסים: "חברים נמדדים בעת צרה"
- גל חום: הישראלי היפה הצדיע לכבאים
- סיוע למפונים מהכרמל - עמוד מיוחד
בין המשפחות ששבו הביתה הייתה משפחת בן-סירה. האם דפנה, ארבע הבנות והבן, חזרו אל הבית ואל האב מאיר שהותירו מאחור להיאבק בלהבות. הילדות הקטנות שמחו לגלות כי הבית נותר עומד על תלו, ושלושת החתולים שלהן - גרפילד, מיצי וגיבור - שרדו את האש. הן קיפצו על המיטות, כשאחות אחת מדמה מים, וקופצת על השנייה - שמשחקת את תפקיד האש.
"ב-11 בבוקר ביום חמישי, בעלי אמר לי שיש שריפה גדולה", נזכרה דפנה, אם המשפחה, שהייתה עסוקה אז בהכנת סופגניות ולביבות לחג. "לא חשבתי שזה יהיה משהו גדול, אבל בצהריים ראינו שהעשן הגיע, והבנו שזה רציני. בעלי התקשר ואמר - 'דפנה, תארזי את הנגטיבים של התמונות'. סיימתי להכין את האוכל, ארזנו מהר, ויצאנו".
עד יעבור זעם, השתקעה המשפחה אצל חברים ביישוב עין-איילה. רק בעלה של דפנה, מאיר, נשאר בניר עציון, מכורח תפקידו כרכז הביטחון. הוא סיפר כי לפני 12 שנים פקדה את היישוב שריפה אחרת, ואז למד את הלקח - יישוב בוער לא עוזבים. "גם אז וגם עכשיו הוחלט שמפנים נשים, ילדים, חולים ומבוגרים. הגברים נשארים למרות מה שאומרת המשטרה".
רק שק צעצועים אחד
מאיר מספר כי "למדנו שגם אחרי הכיבוי הראשוני נשארים גיצים ויש רוחות, והם אלה שמדליקים את הבתים. ביום שישי הייתה סכנה נוראית שקיר האש יגיע ליישוב. אספתי את החבר'ה, אמרתי שלא שווה לקפח חיי אנשים בשביל בתים, והורינו לצעירים שבתוכנו לעזוב. נשארנו רק המבוגרים יותר, 15 אנשים". הגברים נלחמו באש בעיקר באזור המפעל המקומי כדי להציל אותו, וחרף בקשות המשטרה וכוחות הכיבוי, לא הסכימו לעזוב ולוותר על בתיהם.
"נלחמנו על המפעל כל הלילה, וכשהאש נרגעה בבוקר, הצעירים חזרו. זה מה שמאפיין את המקום הזה, כולנו פה ביחד, קהילה. פגשתי עכשיו תושבת מעין הוד שאמרה לי - 'אם היינו מאוחדים כמו ניר עציון, זה לא היה קורה'. הנה, תראה, יש לנו חשמל מגנרטור, אנחנו ממשיכים לחיות".
יעל, הצעירה במשפחה, חגגה את יום הולדתה החמישי מחוץ לבית. היא סיפרה כי אף שהתגעגעה למיטתה ופחדה על ביתה, אחיותיה דאגו לשמח אותה ביום ההולדת. בת-שבע בת העשר סיכמה את שלושת הימים הרחק מהבית, ואמרה כי "זו
הייתה חוויה לא-טובה". "פחדנו קצת, אם הבית יישרף או לא, אבל בסוף התגברנו. לפני שהלכתי אמרו לי לארוז את כל הצעצועים, אבל אמא אמרה שאין זמן לארוז הכל, רק שק אחד. אז לקחתי את כל הברביות".
עם חזרתם, תלו בני המשפחה שוב את תמונת הסבא, עליו השלום, שהספיקו להוריד בחופזה מהקיר לפני שברחו. הם הדליקו יחד נרות חנוכה לראשונה זה שלושה ימים, שרו שירים, ובירכו על הנס שלהם. שלושה ימים אחרי, הם שוב בבית. השלם, המוכר, האהוב.
לפנייה לכתב/ת 
