"בזכות הגיבורים שלא התפנו יש לנו בית"
בבית אורן מנסים לחזור לשגרה. "נחטוף פגיעה, עכשיו צריך לתקן את התדמית שהרסו לנו", אומר בעל אולם האירועים. "אנשים לא רוצים לשמוח במקום שקרתה בו טרגדיה והכל בו שחור"
מסוקי משטרה עוד מרחפים באוויר, מחפשים מוקדי בעירה שעלולים להתפרץ מחדש. מאחד הבתים על צלע ההר בקיבוץ בית אורן בוקע פתאום שיר של מאיר אריאל. "קיבוץ בית אורן חוזר לעצמו", אומר אחד החברים.
בשכונה הדרומית של בית אורן, שבתיה ניזוקו קשה בשריפה, פועלים במרץ אנשי חברה פרטית שנקראו לפנות את שאריות האזבסט, שהשריפה פיזרה מגגות הבתים. גברים העוטים חלוקים לבנים ובמסכות על פניהם אוספים את השברים ומרחיקים עוברי אורח. נציגי מס רכוש כבר מתחילים לעבוד, משתדלים לכסות את פניהם כשהם עוברים ליד השטח המגודר בסרטי אזהרה מפני האסבסט.
מטרים ספורים משם, בנקודת תצפית על השביל בו נספו 42 סוהרים ושוטרים בשריפה הקשה ביום חמישי, מוסרים תושבים עדות לחוקרי המשטרה על מה שאירע שם. אחדים מהם מתווכחים, מה אפשר היה לעשות. "למה הוא לא המשיך לנסוע דרך הלהבות בחלונות אטומים, לברוח מהאש? למה הוא לא נתן גז?" שואל אחד מהם. "זו חוכמה בדיעבד", אומרת השוטרת. ברכב המשטרה נח זר פרחים. עוד מעט יסיימו כאן וימשיכו להלווייתה של מפקדת המחוז, ניצב-משנה אהובה תומר, שמתה הבוקר מפצעיה.
יהודי לא מגרש יהודי
יממה עברה מאז שכבתה האש והאדרנלין צונח במהירות. חבורת התושבים, שנותרה כאן במשך כל ימי השריפה וסירבה להתפנות, שנאבקה על זכותה להילחם על הבית עם אנשי המשטרה, יכולה כעת לדבר על האירועים במבט לאחור. היום יש להם מסקנות חדשות. "בפעם הבאה", הם מבטיחים, "דברים ייראו אחרת". "בקרוב נוציא מדים רשמיים לכל צוות הביטחון של היישוב", אומר יוחאי כהן, אחד התושבים שנאבק בשריפה וסירב לעזוב. "ככה בפעם הבאה יתייחסו אלינו יותר ברצינות".
"בפעם הבאה דברים ייראו אחרת". נזקי השריפה (צילום: מתי אלמליח)
אנחת הרווחה הגדולה נמהלת בתחושות של החמצה ועלבון. "במקום לנצל את העובדה שאנחנו מכירים כל מטר פה, העדיפו שנצא ונשאיר את המקום לבעור, רק שלא יהיו עוד נפגעים. בכל הצניעות שבעולם, אם לא היינו פה, היו נשרפות עוד שתי שכונות".
"אמרנו לשוטרים", מספר יוחאי, "שיהודי לא מגרש יהודי, שאנחנו רוצים להשאר ולהילחם איתם ושאנחנו רוצים לבלום את השריפה ומכירים פה הכל". הוא נזכר בשיחה שהייתה לו עם ניצב-משנה אהובה תומר דקות ספורות לפני האסון. כעת הוא מצטער על רוח הדברים. "היא עמדה בכניסה וצעקה לי מתוך הרכב שנעזוב ונצא מפה. חשבתי שהרס"רית הזאת לא תגיד לי מה לעשות. אחרי כמה דקות אירע האסון הכבד למטה".
גיא בן יהודה, תושב בית אורן שסירב גם הוא להתפנות, סבור כי המשטרה הייתה צריכה להבין את הסיטואציה באותם רגעים ולוותר: "אני מבין שהם מילאו אחרי החלטת ראש הממשלה כדי לא לסכן חיי בני אדם, וזאת באמת החלטה לגיטימית, אבל אנשים פה היו מוכנים לסכן את החיים שלהם בשביל להציל את הבית. הם היו צריכים להבין שאנחנו עקשניים ולנצל אותנו לטובתם במלחמה בשריפה".
כמו מוצב נייח
התיאורים האפוקליפטיים של תושבי בית אורן שנשארו נשמעים כמו לקוחים מסרט הוליוודי. יש בהם שילוב של תושייה וסכנת חיים ואלתור בכלים בלתי אפשריים מול מפלצת יורקת אש. "הגיעו לפה שתי כבאיות מיושנות ביום חמישי בצהריים מעין כרמל ומקיבוץ החותרים", מספר יוחאי כהן. "לאחת הלך הקלאץ' והשניה קרטעה. את התקועה העמדנו על צלע הר, כמו מוצב נייח או טנק פגוע, והיא טיווחה את האש ועצרה אותה מלהתקרב. את השניה הזזנו ממקום למקום כדי לעצור את האש".
היום החברים שנשארו להילחם וסירבו להתפנות נחשבים בעיני תושבי המקום לגיבורים. "בזכותכם נשאר לנו בית", אומרת תושבת שחזרה.
"ובחדשות מדווחים – בית אורן היסטוריה"
מיקי מרסיאנו, הבעלים של אולם האירועים "בקתה ביער", עוד מתלבט מה מכעיס אותו יותר - מחדל הכיבוי או הדיווחים בתקשורת על קיצו של הקיבוץ. "כבר דיברו עלינו בלשון עבר, אמרו קווים לדמותנו, לך תסביר עכשיו לאנשים שהמקום עדיין חי ונושם", הוא אומר.
ביום חמישי, מספר מרסיאנו, הייתה אמורה להערך במקום חתונה. ברגע האחרון נאלצו לבשר לחתן ולכלה כי החתונה מבוטלת. בני הזוג ההמומים העתיקו ברגע האחרון את החתונה לבית לחם הגלילית. מרסיאנו ושותפתו, אילנה סבו, נשארו להשגיח על האולם. בערב הם כבר חזרו לביתם שבחיפה. כששבו לבית אורן כשכובתה השריפה, שמחו לגלות שהאולם לא ניזוק.
"נחטוף פגיעה בימים הקרובים, זה בטוח, אבל נמשיך לעבוד ולא נוריד את הראש, עכשיו צריך לתקן את התדמית שהרסו לנו. אנשים לא רוצים לשמוח במקום שקרתה בו טרגדיה והכל בו שחור", אומר מרסיאנו.
גור ואפרת הלדסהיים, תושבי חיפה, מגיעים לבית אורן בשעות הצהריים כשבידיהם שקיות מלאות צעצועים. "פה התחתנו", אומרת אפרת, "פה עשינו את הברית של הילד הראשון. המקום הזה קרוב ללבנו".
"כששמענו מה קרה חשבנו על הילדים שאיבדו פה הכל, וזוהי רק תרומה צנועה", אומר גור. "אנחנו נמשיך להגיע לכאן עם הילדים. עוד נשתול פה עצים".
לפנייה לכתב/ת 
