למה רק אותי לא בוחרים למשחק?

תארו לעצמכם שאתם עובדים במשרד שכרגע עושה שינויים לוגיסטים ומתפצל לשני משרדים קטנים יותר. הבוס שלכם ממנה שני עובדים מצטיינים כסמנכ"לים לכל קבוצה ומבקש מהם להרכיב, כל אחד את הקבוצה שלו ובה האנשים שהוא היה רוצה לעבוד איתם. אתם עומדים ומחכים שאחד מהם יקרא לכם להצטרף. החברים שלכם נבחרים אחד לפה ואחד לשם ואתם נותרים במיעוט, עד שלבסוף אתם עומדים לבד אל מול שתי הקבוצות.

"טוב, אתה תיקח אותו", אומר סמנכ"ל אחד לשני.

"זה בסדר, אתה יכול", עונה השני בנדיבות.

"מה שבא לך", עונה הראשון ופונה אליך בלקוניות, "בוא". עכשיו, לך תגייס מוטיבציה שתעמעם את תחושת ההשפלה.

רק אותי לא בוחרים

בית ספר יסודי במרכז תל אביב. אני ממתינה עם חברתי שאוספת את בתה מחוג גיטרה. בחצר מתקיים חוג כדורסל לילדים סביב גילאי 9-10. המורה פונה אל שני ילדים וממנה אותם כראשי קבוצות. השניים ממהרים לתפוס עמדה בחשיבות אל מול חבריהם ולקול תחינותיהם "אותי", "אותי", פוצח אחד מה'קפטנים' ומצביע על אחד הילדים.

"יש!" צוהל הילד הנבחר וממהר להצטרף אל חברו שעדיין שומר על ארשת הרצינות הנדרשת לתפקיד. השניים מסתודדים.

הקפטן השני ממהר לנצל את תורו ומכריז בשם הנבחר. בו זמנית נשמע "שיט" של השניים האחרים. כן, הוא חטף להם ממש מתחת לאפם את השחקן שהם חשקו בו.

הרכש החדש צועד זקוף ונמרץ, נעמד לצד ה'קפטן' של הקבוצה השניה, נהנה מרגע התהילה שיצר הביקוש בו. השניים הראשונים מסתודדים שוב וה"קפטן" מכריז בשמו של ילד נוסף. "יש!" הוא אומר ושולח hi five לחבריו. אט-אט מתרוקן צד הילדים הנבחרים והקבוצות המתגבשות גדלות.

לבסוף נותר ילד אחד. קטן קומה, נראה שפוף משהו, או שרק נדמה לי. עומד מול שתי קבוצות, מביט בחבריו שמזלם שפר עליהם וברגע מכמיר לב אחד, נראה בעיניו עלבון צורב. ילד בלי תג מחיר. גם הוא נבחר. אף אחד לא רב עליו, אף אחד לא צהל לקראתו.

זו לא הייתה בחירה שרירותית של מורה לפי, נגיד, רשימה שמית או תפקידים בקבוצה. זו הייתה בחירה מבין חברת השווים לו - חברת הילדים. הוא היה בעדיפות האחרונה, ברירת המחדל.

זה בכיין וזה לא טוב בספורט

הסצינה הזו מתרחשת מדי יום, כמעט בכל בית ספר, כמעט בכל שעה בה מתקיים שיעור ספורט. כמעט בכל תקופה. לפחות מאז ילדותי, שזה הכי רחוק שאני יכולה להעיד. דורות של ילדים "לא פופולארים" בספורט, גדלו על ברכי הסלקציה הזו ונזכרים בצמרמורת באותם רגעים. למרות שקבוצת המחקר של בני גילי כבר הניבה תוצאות, עדיין לקחיה לא הוטמעו בשטח.

מדי בוקר קמים ילדים והולכים להעביר בממוצע חמש שעות עם אותם 35 ילדים, תשעה חודשים בשנה, לתקופה של שש שנים. מדי יום הם פוגשים בחברת ילדים שלא עושה הנחות. היא מקטלגת, מתייגת, הודפת ומקבלת אליה על פי קריטריונים קרים. "זה שמן מדי", "זה משקפופר", "זה בכיין" ו"זה לא טוב בספורט".

מדי יום הם חיים בתוך הררכיית המקובלים והפחות מקובלים, החזקים והפחות חזקים, החכמים והפחות חכמים. מדי יום הם נלחמים על מעמדם החברתי, על תחושת השייכות שלהם, על החיפוש התמידי הזה במה הם טובים, מה מייחד אותם משאר חבריהם.

כן, ככה זה בין ילדים. וזה טבעי. חבורת ילדים שבדומה להתפתחות הפיזית והקוגניטיבית שלהם, גם זו המוסרית עדיין לא בשלה. להבדיל מחוק הברירה הטבעית, אנלוגיה שאנחנו כל כך אוהבים לאמץ מעולם החי אל עולם העסקים, חוק הברירה הטבעית אצל ילדים גובה מחיר נפשי כבד.

מאז ילדותי, התפתחנו בהבנת נפשו של הילד, הבנו שהאנשים הקצרים האלה מרגישים כמונו, שהמערכת הרגשית שלהם מונעת מפחדים, כאבים וחלומות באותן העוצמות שלנו. רק שלהבדיל מאיתנו הם עדיין בשלב בו הדימוי העצמי שלהם רך כמו פלסטלינה ונעבד כחומר ביד היוצר. הבעיה היא שלא פעם ידיים לא מאומנות מעצבות אותו. שכן בניגוד לספרו של ויליאם גולדינג "בעל זבוב", שם נעדר אותו מבוגר אחראי שינהל את העניינים בצורה שקולה, פה עמד מורה והביט על המתרחש ובעצם הבחירה לא להתערב - אישר אותו.

"מה רע בקצת תחרות?" שאל אותי אחד האבות כשהבעתי מחאתי מנושא ה"הפסולים". לא רע. תחרות היא מאתגרת ממלאה במוטיבציה כשהיא במסגרת המוגדרת כתחרות (משחקי כדורסל, תחרות ג'ודו', מילגות), אבל כשמשתמשים בה כדרך חיים, זה מתיש.

הפוקוס על ההישגים של האחרים מציב בפני ה'פסולים' ואחרוני הסלקציה בכדורגל, שאלות של ערך - האם זה אומר שאני שווה פחות, אהוד פחות? שאלות שאינן תורמות להתפתחות הביטחון והערך העצמי שלהם וכשילד לא חווה כישלון כחלק לגיטימי מההתנסות זה פוגע בסיכוייו להצליח, משום שהפחד מכישלון יוצר שיתוק ובהלה.

מקום בו אווירת הלימוד היא כזו שאפשר גם לטעות, מאפשר יותר העזה ומוטיבציה, משום שהיא מפנה מקום לילדים להעריך את הישגיהם ביחס ליכולות שלהם ולא בהשוואה מאפשרת להם לבחון גם פנימה ולא רק החוצה, כי יום אחד הם יצאו לעולם שלא יעשה להם הנחות, אבל עם גרעין פנימי חזק המאפשר להם לבחון באופן ריאלי במה הם טובים ובמה הם בעלי ערך מבלי להרגיש מאויימים מהצלחות של אחרים, מבלי לפחד מהמכשולים בדרך להשגת המטרה.

אפשר להתחיל בלתת חיזוק על מאמץ ולא רק על התוצאה. כפי שאמרה לי פעם חברתי היקרה ורדה ורובל, יועצת משפחתית: "הדרך היא מסע מרתק שבמהלכו מתגלה האושר הפנימי של הילד ואיכויותיו הייחודיות ואילו התוצאה היא בסופו של דבר - מספר".