הלב והלהבות

גם ביום השני לשלטון האש לא היה לי מושג מה קורה בכפר. ואני, שגר חצי מהזמן בתל-אביב וחצי מהזמן שם, הבטתי בטלוויזיה מאזור המרכז.

כשהשעה הייתה כבר שתיים אחר חצות סימס לי נדב, מאחרוני הנשארים בכפר את צמד המלים המצמרר הבא: "אנחנו בורחים" – וברח. ואז התחלתי לבכות.

כשאיזה אידיוט אחד ברדיו בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר הכריז בהתרגשות למאזיניו שעין הוד נמחקה, לחשתי לעצמי: אל תאמין למילים, כולם ספינרים.

כי עין הוד לא נמחקה.

• הטור המלא – בגיליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות"