מצחיק ת'שועלים
"השועלים" אולי רוכבת על טרנד האימה הנוכחי, אבל בפועל מדובר בסיטקום קלאסי לכל דבר - מהפאנצ'ים הבלתי פוסקים ועד הצחוקים המוקלטים. נו, גם זה סוג של חלוציות
כן, גם אני שמעתי את התיאוריות על ז'אנר סרטי האימה שסוף סוף מצא חתיכת מציאות לא אימתנית כדי להשתחל אליה. יכול להיות שהסרט "כלבת" באמת מאשש את התיאוריה הזאת, אבל תוציאו מהמשוואה את "השועלים" של yes.
מדובר בקומדיה מארץ הקומדיות, סיטקום במובן העתיק של הסיטקום. דמויות מגוחכות, סצנות קצרות, פאנצ'ים כל שבע שניות וצחוקים מוקלטים. כן, מה ששמעתם. המכונה חוזרת, והיא בשוונג לא נורמלי. אז יש שם קצת דם וכמה איברים טבוחים. זה עוד לא הופך אותה לסדרת אימה.
אם "עספור" הצדיקה את המונח דרמה יומית, "השועלים" תנסה לעשות את אותו הדבר לסיטקום היומי. קומדיה קלאסית, צילומי חוץ במשורה ממש ממש דקה, תקציבים נמוכים יחסית וכמה עשרות פרקים שצולמו בקצב של פרק ליום בהערכה גסה, וגם ישודרו בקצב הזה בשבועות הקרובים. הטלנובלה של הקומדיות. רק שהפעם עושים היוצרים כבוד למה שהם מכנים, ובצדק, הומור מטומטם. ושלא תטעו - מדובר במחמאה.
מתוך התוכנית. ממתק אמיתי במשקל נוצה (צילום: אוה גז)
השועלים הם שלושה בחורים ובחורה בשנות ה-20 כנראה לחייהם, שעובדים במסעדת פאנקייק ויש להם קראש על סרטי גועל נפש שהם מעלים ליוטיוב. דן-דן, בר שישת ושמוקלר שאליהם מצטרפת אלי, מלצרית, מקום כלשהו. המנהל שלהם הוא מנחם, איש מסור לעבודתו ולפנקייקיו, שמנסה לשוות למקום העבודה שהוא מנהל צביון של נורמליות. אבל אין שום דבר נורמלי במקום שבו השמש תמיד זורחת, ולא רק בגלל המדים הצהובים.
עוד חידה מבית חמיצר
את הסדרה יצר גיורא חמיצר, שטעם כבר כמה ז'אנרים ועכשיו מתפנה לנוכחי, יחד עם נועה פניני (שניהם היו שותפים גם ביצירה של "מעצר בית"). לא ברור למי היא מכוונת - מצד אחד היא מוגדרת כסדרת נעורים, מצד שני יש בה כל כך הרבה נוזלי גוף, ועל הפרק הראשון ילדה אחת מקבלת צלחת פנקייק עם בננה שאליה מוצמדים שני אשכי קצפת (ואתם יודעים מה קורה לאשך שמופיע במערכה הראשונה), שקשה להאמין שהיא מכוונת לקהל שאליו כיוונו "השמיניה" ו"האי". וזאת לא החידה היחידה ב"שועלים".
"שועלים" לא פותחת בכל הכוח. בעשר הדקות הראשונות היא מרגישה מביכה ומעט מאולצת. הדמויות לא מתמזגות מיד בקולטנים הטלוויזיונים שלנו. בין היתר, אולי זה כיוון שדבר כזה עוד לא עשו כאן. עד כמה שזה ישמע מוזר, סיטקום קלאסי, לפי הספר, עם מימיקה מוגזמת ואינטונציות מוכוונות פאנצ'ים, נחשב בארץ לפריבילגיה כמעט כמו הקיצוניות השנייה שלו - סרטי אימה. מותרות.
אבל אחרי עשר דקות זה משתפר, הדמויות מתחדדות, ומשם והלאה זה ממשיך להיות מטומטם באופן יציב, וגם מצחיק. הדמויות קוראות אחת לשניה
אחות, החדר של מנחם המנהל קורץ לקומה השבע וחצי של ג'ון מלקוביץ' ובפרק השני הגיבור מאבד אשך (אה! הנה הוא).
מה שעוד מקל על ההסתגלות לקומדיה טפשית בעברית זה הקאסט - בעיקר דוד שאול בתפקיד שמוקלר, מיכאל אלוני שכמו קורא ספרים דיגיטלי העין לעולם אינה מתעייפת מלנוח עליו, ובעיקר קובי מורסיאנו שכאילו נולד לתפקיד קומי מהסוג הזה. בהנחה שים הופעות האורח שיגיעו בהמשך לא יקלקלו את הממוצע, "שועלים" יכולה להפוך לממתק אמיתי במשקל נוצה.
