אל תפיל את החצי מיליון

בשבועיים האחרונים יש לי הרגל חדש. אני פוגש מישהו, מנהל איתו שיחה קצרה על כלכלה, קולנוע, שליט של מדינה ערבית מסוימת או מה שלא יהיה, ואז חותך בפתאומיות ושואל: "תגיד, איך היית מתאר את יניב גרין במילה או שתיים?". פיתחתי את הנוהג הזה בעקבות אחד הפרומואים בערוץ 10 לשידורי היורוליג, שבו נראה גרין הז'לוב צועד במרכז חמישייה ישראלית לגמרי, וכל כך בולט בממדיו שהוא כמעט מעלים את כל השאר. רק מה, העניין הוא שהנתונים האלה לא ממש באים לידי ביטוי על המגרש.

קיבלתי תשובות מגוונות. אחד אמר "אדיש", השני הלך על "שודד בטרנינג", השלישי בחר ב"נגר", והרביעי והחמישי תפסו כיוון אחר עם "אתלטי" ו"בנוי כמו פסל". האמת, לא מאוד מקורי. אדיש כבר אמרו על נדב הנפלד, שודד בטרנינג כינו את ויקטור אלכסנדר, נגרי כדורסל היו לפחות עשרה שאני זוכר, ואתלטים אפילו יותר. בנוי כמו פסל? אוקיי, זה חידוש שאולי מייחד את גרין מכדורסלנים ישראלים אחרים. ולמרות שהרוב כבר נאמר, עושה רושם שהסיטואציה שלו במכבי תל אביב מעצבנת כמו טיקים שאין עליהם שליטה - אולי כי אנשים אוהבים לראות שחקן שממצה כל מה שיש בו, והמקרה של גרין הוא בטח לא כזה. אם כי גם לזה אפשר לבוא בהפוכה: מי אמר שגרין לא ממצה את המקסימום? אתם מכירים עוד הרבה שחקנים שגורפים כל כך הרבה כסף תמורת תפוקה כל כך ירודה?

"אין מצב, הדבק הזה לא יחזיק בחיים" (צילום: AP)

כך או כך, נדמה שהשאלה סביב הפוטנציאל והמימוש של יניב גרין מעסיקה כיום את הכותבים בלבד. האוהדים התייאשו, המאמנים למדו לראות בו כלי שולי ונוח שאינו דורש או מציק יותר מדי. והאיש בעצמו? הוא מזמן בחר להיות זנב, ולמעט התפרקות נדירה באפריל האחרון בראיון ל"וואלה", הוא שותק. גם כשהוא מדבר נשמעים הפזמונים שלו כמו המהומים חסרי פשר, והטונים רגועים כאילו כל הקטע נוגע למישהו אחר. רק המשקפופרים מאחורי המקלדת עדיין מנסים להבין מה הסיפור האמיתי כאן, ולמה הוא לא דופק. אז תרשו לי - כמשקפופר עוד מהימים שבהם באמת השתמשו במילה הזאת - לתת את שני הגרוש שלי בעניין, ולהגיד באופן חד־משמעי שלשאלה הזאת אין תשובה אחת.

איש גדול קם

בראשית היו שני ציוני דרך, שני אירועים שגרמו לך לחשוב שהנה גדל כאן הסנטר הציוני הראשון שידע להכות בגויים בלחי חמור. התחנה הראשונה היתה אליפות אירופה לנבחרות עד גיל 22 לפני עשור, שהסתיימה בזכייה ישראלית נדירה במדליית הכסף. במשחק נגד ספרד אכל גרין את פאו גאסול, ממש ככה, עם 12 נקודות ו־10 ריבאונדים. זאת לעומת שתי נקודות ושני ריבאונדים של מי שיהיה אחד האירופים הטובים בתולדות האן.בי.איי, חבר קרוב של קובי בראיינט ואלוף הליגה פעמיים ברציפות. אגב, זה לא היה משחק חריג באליפות ההיא. גרין היה מצוין לכל אורך הטורניר.

השנים חלפו ואנחנו בעונת 4־2003. אוסישקין, הפועל תל אביב, זירת ההצטיינות השנייה של גרין. ארז אדלשטיין הרכיב יופי של קבוצה, ולקח החלטה חריגה בנוף המקומי: לקדם ישראלי על חשבון שחקן זר שיעלה מהספסל. זה

 היה מייקל רייט, שחקן יעיל וטוב (רק תיזכרו במשחק אולסטאר אירופי בחודש מרץ באותה עונה, שבו גרין ורייט שיחקו זה מול זה והאמריקאי זכה בתואר ה־MVP של האירוע). גרין פגע מכל טווח כולל מהעונשין, הפועל קרעה את מכבי ב־25 הפרש - תוצאה שלא תישכח גם אם יחריבו את אוסישקין עוד עשר פעמים - והגיעה רחוק באירופה. גרין עצמו נהנה אז מעונה יציבה ומרשימה בכל החזיתות, והיה פשוט תענוג לראות אותו. ואז קרה מה שתמיד קורה כששחקן ישראלי מרים את הראש: מכבי תל אביב פנתה אליו בהצעה נדיבה, וגרין לקח אותה בשתי ידיים. 

שש שנים עברו מאז, ובטווח הזמן הזה - שהיו בו די והותר מסגרות ומעמדים ששחקן עם הנתונים של גרין יכול להותיר בהם חותם - נרשמו רק עוד שני אירועים ראויים לאזכור. הראשון היה הבלחה מאוד לא מייצגת במשחק הבכורה שלו ביורוליג עם מכבי תל אביב, שבו קלע 24 נקודות ולקח שבעה ריבאונדים ב־26 דקות נגד ז'לגיריס קובנה בליטא. רק חמש עבירות שביצע מנעו ממנו להתפיח את המספרים עוד יותר במשחק ההוא. ממרחק השנים זה נראה כמו דהירה אחרונה על שאריות הדלק שנותרו בו מהעונה הקודמת בהפועל תל אביב, התפוצצות לא מידבקת ונטולת תופעות לוואי.

שבוע בלבד לאחר אותו משחק בכורה מדהים כשחקן מכבי, גרין קיבל רק שש דקות נגד סיינה. עכשיו, ברור שזה לא כי היכולת שלו השתנתה דרמטית בתוך שבוע ימים. למה זה בכל זאת קרה? כי פיני גרשון רץ עם השלד שלו, ולא היתה לו שום כוונה לנקוט מעשה אדלשטיין ולשלב את מיסטר גרין לפני אלופי אירופה ניקולה וויצ'יץ' ומייסיאו באסטון. וככה, ב־13 משחקים מתוך 23 בעונת היורוליג ההיא שיחק גרין פחות מעשר דקות במשחק. ואני לא יודע מה זה באמת עשה לו, אבל אין ספק שמעבר קיצוני כזה יכול לחסל שחקן מבחינה מנטלית.

האירוע השני שבו הזכיר גרין מה הוא יכול לעשות היה אליפות אירופה 2007 בספרד, והתנקז לשתי הופעות פנטסטיות במדי נבחרת ישראל בניצחונות על סרביה (26 נקודות ו־12 ריבאונדים) ועל קרואטיה (17 ו־16 בהתאמה). וזהו, פחות או יותר. מי שזוכר עוד ביג באנג של הביג מן, שיקום.

אחרי שגרשון עזב, ובתום עונה אחת תחת נבן ספאחיה, הסתיים החוזה של גרין במכבי. ניתנה לו אז אפשרות לשפר עמדה, ובקיץ 2007 הוא חתם בסמארה - קבוצת מרכז טבלה מהליגה הרוסית - שלהבדיל ממכבי בנתה עליו מקצועית. מעבר לכך, זה היה פשוט זמן טוב להגיע לרוסיה: הכסף הגדול הסתובב שם במאסות קיצוניות בדיוק כשגרין שם לו פודרה ונראה אטרקטיבי בעקבות ההופעות המצוינות באליפות אירופה. טיימינג, אתם יודעים, הוא הכל.

גרין אמר אז שהרצון לשחק אחרי תקופת יובש במכבי תל אביב הוא שגרם לו לקחת את הרגליים ולנסוע. החיוך שלו נראה אמיתי וגם הנימה עליזה ומשוחררת (אם כי לא נעדרת קלישאות בנוסח "בונים עלי להיות בורג מרכזי"). אבל בינינו, אף פעם לא נדע באמת. הרי ההצעה הזאת לא היתה מנותקת מכסף גדול, ולמעשה הוא הרוויח ברוסיה יותר מאשר בתל אביב. וכששתי שאיפות כמו כסף ודקות משחק מתממשות יחד, רק עצלנים יוותרו.

איש גדול יושב

עשרה משחקים בגביע אירופי זניח עם הקבוצה הרוסית החזירו את גרין לימים ולנתונים של פעם: 27 דקות במשחק, 11.6 נקודות, 8.4 ריבאונדים ו־1.4 חסימות. אחלה פתח להתקדמות במעלה הכדורסל האירופי כשחקן שיש לו מה למכור. אלא שרחוק מאוד משם, מישהו כבר תכנן לו עתיד אחר לגמרי.

סוף העונה ההיא, המזרח התיכון. מאליק דיקסון קולע לזכות הפועל חולון סל אליפות שמחריב את מכבי תל אביב ומאלץ אותה להיבנות מחדש. גרין הגולה נקרא למערכת. כדי שיסכים לוותר על הכפור בסמארה מסכימים לשלם לו סדרי גודל של חצי מיליון דולר נטו בעונה. כאן, בנקודה הזאת של קיץ 2008, הסיפור מתחדד: גרין בוחר ללכת עם הכסף ולא עם דקות המשחק. יכול להיות שכמו כל

 אלישי כדיר טרי בסצנה, הוא האמין שאם יחזור למכבי כבוגר עונה אחת סבירה מאוד בקבוצה אירופית, יתייחסו אליו אחרת. אולי סבר שאם משלמים לו יותר מבעבר, מתכוונים להשקיע בו יותר גם מבחינה מקצועית. בדיוק כפי שעושים עם כדורסלנים זרים שמוחתמים בכסף גדול. אבל גרין לא זר. הוא גם לא כדיר. הוא היה שם קודם, הוא חווה את הייבוש על בשרו. ולא חודשיים וחצי כמו כדיר, או עונה אחת כמו ליאור ליובין ותומר שטיינהאור בזמנם. אנחנו מדברים על שלוש עונות מלאות.

במסגרת הקאמבק מרוסיה לא שמענו ממנו נימת התקפלות כמו שתבוא מאוחר יותר מליאור אליהו שעזב את ויטוריה. איש לא ידע או ממש עקב עד כמה גרין סובל ברוסיה, ואם רע לו או טוב. המשקפופרים באשר הם לא נאנחו בפומבי כמו במקרה של אליהו, כי איש מהם לא ציפה מגרין לעשות את כל הדרך ישירות מהקבוצה האירופית שלו ועד לאן.בי.איי. יצא שכמעט בלי לשים לב, גרין שב בדיוק לאותה עמדה על הספסל של מכבי תל אביב. הלך לאחור והתיישב.

העונה הנוכחית היא השלישית שלו כאן מאז שחזר, וככה היא נראית: פעם הוא משחק קצת, פעם בכלל לא, ונכון לסוף נובמבר עמד על ממוצעים של פחות מעשר דקות ביורוליג, בליגה המקומית ובטורניר גביע הליגה. עוד נרשם לזכותו היילייט אחד מרעיש למדי: עשר שניות בלבד במשחק נגד פרטיזן בלגרד בסרביה.

משהו פה לא הגיוני. הוא מתחיל בראש ובראשונה בהעדפת זרים על פני ישראלים כקו שאיפיין את מכבי תל אביב לאורך שנים רבות. גרין כזכור הגיע ב־2004 לקבוצה שהיתה אז אלופת אירופה, ושיחקה את הכדורסל ההתקפי

 הטוב והיפה ביותר בכל היבשת. מהר מאוד הוא תויג כשחקן הגנה. איש לא ייחס חשיבות ליכולותיו ההתקפיות, כנראה שגם הוא עצמו. יכול להיות שככל שעבר הזמן גרין השתכנע, קצת כמו הנפלד בזמנו, שהוא צריך לעשות את שלו בהגנה ושתרומתו לקבוצה נמדדת בעיקר בצד אחד של המגרש; להתקפה ידאגו אחרים, יסתדרו בלעדיו. הרי לא חסרים כאלה שיכולים לעשות את זה טוב ממנו. אבל מרגע שהוטבעה עליו החותמת, המצב דווקא הלך והחמיר. לפחות בעיני מי שכן עקב אחריו: בעונה הבאה, השנייה שלו בקבוצה, הוא ירד לשש דקות וחצי בממוצע. 10־2009, אולי השנה הכי פחות ישראלית של מכבי אי פעם, הביאה לשפל חדש גם את האיש הגדול: גרין קיבל חמש דקות בממוצע למשחק ביורוליג.

בראיון ההוא דיבר גרין כמו שלא דיבר אף פעם. הוא תקף את ההנהלה והמאמן, ובתמורה קיבל כמה התעללויות פומביות במגרש בסגנון תיכנס־תצא־תיכנס־תצא בימים שאחרי הפרסום. אבל אם היה נדמה שימיו בקבוצה ספורים, התברר שדבריו - כולל העובדה שהיה חתום לעונה נוספת - יצרו הד. האמירות שלו בגנות ההצטיידות המופרזת של מכבי תל אביב בזרים והפגיעה במעמד הישראלים תרמו לשינוי מסוים במצב, שהתבטא בכותרת "השבת הצביון הישראלי". לא פחות מזה סייעה העובדה שבפעם השנייה בתוך שלוש עונות איבדה מכבי תל אביב אליפות; אם גרין חזר לארץ ב־2008 על כנפי המכה שהנחיתה הפועל חולון, טל בורשטיין וליאור אליהו הוחזרו על ידי ההנהלה לא מעט בזכות הבומבה בהיכל של גלבוע/גליל.

איש גדול חושב

לעניין הנבחרת, הדעת - אוקיי, דעתי - אינה נותנת ששחקן כמוהו, שמדורג חמישי בכל הזמנים ברשימת הקלעים וההופעות של נבחרת ישראל, יקלע בחמש עונות ביורוליג עם מכבי כמו שקלע אלן אנדרסון בעונה אחת. לא נתפס ששחקן הפנים היחיד בישראל שיש לו גם גובה, גם מאסה וגם אתלטיות סבירים בהחלט מבחינת הצרכים באירופה ייתן את הלב לאורך שנים נגד מיטב הנבחרות האירופיות, ובמשחקי יורוליג יהפוך לגבוה רביעי רק כי הג'אמפ־שוט שלו לא מהוקצע, או כי התנועה שלו מסורבלת או לא יפה לעין.

לעניין הבחירה ההיא ב־2008, מה יש לומר: זאת היתה הפעם הראשונה שגרין אשכרה לקח החלטה, וטעה. עם הזמן התגלגלו הדברים לידי כך שהוא סומן בתחילת העונה הנוכחית כמועמד להשאלה, ונעשו ניסיונות אופרטיביים לממש את זה כדי להיפטר מחלק מהתשלום הכבד עליו.

גרין היה צריך לדעת שזה עלול לקרות, מתוקף ניסיונו. הוא לא ראה את זה בא, או שהעדיף לא לראות. הוא משלם שבוע אחרי שבוע בבדיקה פרטית וחשאית מול המראה בביתו, ומנסה להכריע: האם הישבן שלי כבר הגיע למצב שהוא עשוי מעץ מלא, או שהתהליך טרם הושלם?

אבל רגע, לא הכל גמור. אם גרין יסיים את העונה הנוכחית במכבי תל אביב, הוא יהיה שחקן חופשי בן 31. זמן לחוזה רציני אחרון בקריירה, קרוב לוודאי. בשלב הזה תגיע בחירה מבין שתי אופציות מרכזיות שעשויות לעמוד לרשותו: הישארות במכבי תל אביב כשחקן משלים זוטר ובשכר מקוצץ משמעותית, או הזדמנות לצאת שוב לקבוצה אירופית ברמה טובה ומליגה בכירה, כדי לקבל שם גם דקות משחק וגם כסף טוב וריחני. אז מה יהיה? אני חושב שהפעם הוא יתקן את הטעות הקודמת שלו, ובמקרה כזה אפילו המשקפופרים לא יסכמו את הקריירה שלו כהחמצה מוחלטת. ואם לא? אם לא אז סליחה, אבל הוא באמת נקניק גדול.