מזון בשפע לכולם, בלי סקס ומלחמות: אוטופיה?

אוטופיה ודיסטופיה - מצבים הפוכים, אשר לעתים הגבול ביניהם דק מאד. בטור הקודם הסברנו את שורשיהם של שני המונחים, ונחזור על כך בקצרה לטובת המצטרפים.

אוטופיה היא טקסט ספרותי או סוציולוגי-פילוסופי שמנסה להציג חברת הווה או עתיד אידיאלית. החברה הזו צריכה להיות מושלמת וכלילת כל המעלות מכל הבחינות; כלכלית, חברתית, רגשית ומוסרית. בעצם, מחברי האוטופיות מבקשים להסב את תשומת ליבנו לכיוונים אפשריים לשיפור החברה.

ומהי דיסטופיה? ובכן, יש כאן מעין "ההיפך" מאוטופיה. דיסטופיה היא טקסט המציג חברה שלילית על כל זוועותיה. חברה שאמורה לצלצל בפעמון אזעקה, כמו שאומרת הקלישאה, מפני מיני רעות חולות שמאפיינות את החברה שלנו ושעלולות להתדרדר למצב הדיסטופי שמתואר בחיבור.

מעניין שלא תמיד הטקסטים האלה מוצלחים מבחינה ספרותית, אבל כשהם מורכבים וחכמים יש כאן פיצוי ענק. קחו למשל את "עולם חדש מופלא" של הקסלי (הקדשנו לו טור). אין כאן פנינת ספרות, אבל הספר מצמרר; הניבוי ותיאור הכיוונים שאליהם החברה שלנו הולכת בולטים בו למרות פרסומו הרחוק אי שם בשנות השלושים של המאה העשרים.

הטקסטים המוצלחים במיוחד לצורך חשיבה פילוסופית הם הטקסטים המורכבים שבהם לא ברור אם הם נכתבו כאוטופיות או כדיסטופיות. אלה באמת מצליחים להעביר אמביוולנטיות (רגשות כפולים ומנוגדים) באשר למאפייני החברה שלנו.

על החברה המושלמת?

הטקסט שנציג היום נקרא "המעניק". הוא נכתב על ידי האמריקנית לויס לורי וניתן לשייך אותו לז'אנר חברתי של מדע בדיוני. הוא נכתב, ככה אנחנו משערים, כדיסטופיה. אפשר להבין את זה ממבנה העלילה ומהכיוון שאליו היא הולכת. אבל אולי בכל זאת יש כאן אוטופיה? 

נכון, אין פה חייזרים. אין חוצנים, ואפילו חללית אחת לא ניתן למצוא בו. אבל יש בו חברה עתידנית. חברה שמנוהלת באופן שונה מהאופן שאנחנו ניהלנו את החברות שלנו, ויש כאן אפשרויות טכנולוגיות מעניינות שמאפשרות לכותבת לתאר את הנסוי החברתי-ספרותי שלה. נתחיל.

הקשישים מנהלים

לורי מתארת חברה המורכבת מקהילות בינוניות בגודלן (לא ברור בספר גודלה של כל קהילה) המנוהלות באופן מוקפד על ידי מועצות של קשישים. הקהילות האלה מקיימות קשרים קלושים בינהן, אבל הסיפור שלנו מתרחש בתוך הקהילה עצמה.

ומה שמתרחש שם מעניין מאוד; קודם כל, אין שם בחירה חופשית בשום דבר. בגדול אפשר להגיד שלחברי הקהילה יש הרבה, כמעט הכל מבחינת רווחה אישית, פרט לחופש. את בני הזוג שלהם מתאימים להם על פי מבחנים ובעזרת משקיפים. גם את המקצוע מתאימים להם באופן כזה, ומקצוע כאן, הוא מקצוע לכל החיים.

ומה עוד? ובכן, היחידות המשפחתיות מתוכננות לגמרי. כל יחידה משפחתית כוללת זוג הורים ושני ילדים: זכר ונקבה. הילדים הם לא ילדיהם הביולוגיים של ההורים. אין דבר כזה.

כל זוג מקבל מהוועדה האחראית תינוק בבוא תורו. את התינוק מספקות נשים שמקצוען הראשוני הוא יולדות. הן חייבות בשלוש לידות ואחר כך הופכות לפועלות שחורות לכל חייהן.

עד כאן החסרונות. ומה היתרונות? אוכל ושתיה ושלום ובטחון ובריאות ואריכות ימים ורגיעה ושלווה וסיפוק צנוע מהחיים.

ומה אין כאן? לאנשים אין רגשות משמעותיים! הרגשות נמחקו - זה החלק המד"בי של הסיפור. אין צבעים - גם הם נמחקו באמצעות מתקן טכנולוגי וגם אין גיוון מטאורולוגי; לא גשם לא שמש ולא שלג. ישנה אחידות.

חיים טובים יותר - ללא קיצוניות

אנשים, ככה הניחו בוני הקהילה הזו, חיים טוב יותר ללא קיצוניות. אין סקס כי יש כאן התרגשות רבה מדי - ויש גם סכנה של הגדלת הקהילה. העוררות המינית מושתקת באמצעות גלולה יומית. אין אהבה. יש ידידות זוגית.

אתה חי בזוג עד שגדלים הילדים ואחר כך עובר לבתי המבוגרים ללא הילדים. או אז מתפרק התא הזוגי. אתה עובד כל ימי חייך בעבודה שנקבעה לך, אתה מקבל את מוצרי המזון שמחלקים לך ספקי המזון. אין טעם לקחת יותר, ואין טעם לאגור. וגם אין שום סיבה. לכולם יש מספיק. כסף? אין דבר כזה ואין בו שום צורך. הכל מתוכנן מלמעלה.

ואיך משיגים את זה? על ידי שליטה מדויקת בגודל הקהילה ובחלוקת העבודה. לפי התור נולדים, ולפי התור מתים. כן, וזה אחד מהדברים המעניינים בסיפור הזה. הזקנים, החולים, התינוקות החלשים - כל "הלא יצרנים" משוחררים מהקהילה. בתחילת הסיפור המושג הזה "שחרור" נשאר לא מובן, אבל לאט לאט מבין הגיבור שלנו ג'ונס ששחרור פירושו המתה באמצעות זריקת רעל.

נחזור על זה שוב: בגיל מסוים נפרד הזקן מחייו בטקס מרגש ואז בפרטיות וללא ידיעת האחרים הוא מורעל על ידי המטפלים החביבים. היות שאין רגשות, הדבר הזה לא נחווה על ידי המרעילים כדבר כואב או אכזרי. יש כאן פעילות טכנית יום יומית. חלק מהעבודה. אלה הם החיים. פשוט כך.

פיצוץ אוכלוסין

אי אפשר להמשיך בהצגת טקסט כזה בלי להתייחס להוגה הדעות, הכומר והכלכלן הבריטי בן המאה ה-18 תומס מלתוס. הטקסט הזה בודאי שאב הרבה מהרעיונות שלו. מלתוס, שהיה גם דמוגרף, היה הראשון שהציע תיאור תיאורטי לבעיית "פיצוץ האוכלוסין" כמו שהיא מכונה בימינו.

ובכן, מלתוס טוען שקצב הגידול של מזון בעולם שלנו עולה בטור אריתמטי ואילו כמות התושבים עולה בטור גאומטרי. למי ששכח את המתמטיקה של כיתה ט' נזכיר שהעליה האריתמטית היא עליה מתונה ביחס לעליה בטור הגיאומטרי, או בקיצור: גורל האנושות הוא שהמשאבים יהיו תמיד מצומצמים ביחס לכמויות בני האדם החדשים. לכן, לפי מלתוס אנחנו צפויים לרעב, מחלות, כאב וסבל אלא אם נפעיל כל מני טכניקות לדילול האוכלוסיה.

כשכותבים על מלתוס אין כמו לצטט כמה ציטטות מופלאות של האיש המרנין הזה, וכאן אנחנו מצטטים מילה במילה מתוך ה"מסה על עקרון האוכלוסיה" (תודה לד"ר עמוס כרמל - המתרגם):

תרופות! חובה להתנגד לכל מפתחי התרופות מצילות החיים (חיי עניים כמובן), ובמיוחד חובה להתנגד לכל "מבקשי הטובה"לכאורה, אותם צדקניים המנסים לסייע לעניים, ולשפר את מצבם התברואתי. אם נפעל כך, מסכם מלתוס, נוכל כולנו להתחתן בשלווה, ולהביא ילדים לעולם בלי לפחד מסכנות הרעב.

אגב, גם על פרישות מינית הוא מדבר ועל נישואין מאוחרים ומדודי צאצאים. אין ספק, לואיס לורי, מחברת "המעניק" מכירה את מלתוס.

אז מה אנחנו אומרים

ובכן, כמו בכל תרגיל חשיבה פילוסופי, אנחנו לא אומרים כלום. אנחנו מסתפקים בהצגת הדברים למחשבת הקוראים.

ומה הצגנו? הצגנו עולם מתוכנן ונשלט על ידי קהילה חסרת רגשות עמוקים, נטולת סקס, אהבה, אבל גם נטולת אהבות נכזבות, סבל וכאב פיזי ונפשי. בלי רעב, בלי מלחמות, בלי עוני ובלי מחלות.

יש חיים שבהם כל אדם נבחר למלא תפקיד מתאים לאופי שלו (עד כמה שניתן), וזאת למרות שלא בחר אותו. והתמורה? יש לכל אחד "תור" אחד לחיות. אתה חי שבעים-שמונים שנה בבועה המוגנת (והמנוכרת הזאת) ומקבל את הזריקה שלך. אוטופיה או דיסטופיה?

ד"ר אושי שהם-קראוס, סוציולוג ופילוסוף של הכלכלה. מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לכלכלה במכללה למנהל. הוא חוקר של מדינת הרווחה החדשה. ספרו "בודריאר וסימולקרת הכסף – על כסף, שוקי הון ומשברים פיננסיים" יצא לאחרונה לאור בהוצאת רסלינג. ניתן לפנות אליו במייל: ushik42@gmail.com