כשהגבר שלי מתחיל להתחבר לצד הנשי שלו
הוא הפך להיות רגיש יותר. "מרשמלו" הוא קורא לזה. ככה זה. כשמאפשרים לרגשות לחדור דרך העור העבה של ההדחקה, ההתרגשות לא מוגבלת רק לתחושת הניצחון בקו הסיום, היא מתבטאת בדמעות גבריות בסרטים מעוררי השראה
הגבוה שלי ניצח את השֵדים שלו מלבנון, ועכשיו מתכונן לריצת המרתון הראשונה בחייו. אני מביטה מהצד ורואה איך גם שאריות חומות ההגנה מתפוררות בזמן שהוא מאפשר לעצמו להתרגש ולהרגיש כאבים במקומות לא צפויים."איזה קרם כדאי לי למרוח?" הוא שואל אותי. שלחתי אותו לבית המרקחת. כשחזר עם וזלין, שאלתי אותו אם זה מה שהרוקחת המליצה לו, בידיעה ברורה שאין מצב בעולם שהוא יתייעץ איתה בנוגע לפטמות הפצועות שלו.
עבור כל מי שלא חי עם רץ למרחקים ארוכים: השפשוף של החולצה על הפטמות בזמן הריצה גורמות פצעים מדממים. זה לא אסתטי, זה כואב מאוד, זה קורה רק לגברים שלא רצים עם חזייה וסיבה מצוינת לצחוק על המרתוניסט המתהווה. ככה זה כשאוהבים.
"עכשיו אני יודע כמה כאב לך כשהפטמות שלך היו פצועות כשהנקת את הילדים", אומר לי המרתוניסט המתהווה.
"באמת? הפטמות שלך מדממות קצת בריצות הארוכות אז אתה יודע איך זה מרגיש להניק כל שלוש שעות תינוק בן כמה ימים. מכיר מקרוב את התחושה של לסת שננעלת בוואקום אימתני על המקום הכי רגיש וכואב למשך כ-20 דקות? אתה מסדיר את הנשימה שנעצרת עם גל הכאב, הדופק משתולל ואז מתחילים מחדש את הסאגה על הפטמה השנייה. מבין? מכיר? לא נראה לי".
ססססססססס... הוא מסנן כשבריזה קרירה חודרת אחר הצהריים. כואב מאוד כשקר. אני פותחת עוד חלון.
"וואו כמעט לא זיהיתי אותך, כמה ירדת?"
המרתון, שמייצג כוח רצון, יכולות פיזיות ומנטליות גבוהות במיוחד, מחזיר אותו באופן מוזר לינקות. הוא יוצא לריצות עם ציוד, בגדים להחלפה ובקבוקים שהכין מראש עם אבקה ומים. לוקח ויטמין A+D וברזל, משתמש ב"בייבי סנס" המתחבר לשעון המשוכלל שמודיע על רמות הדופק, אוכל כל שלוש שעות, עצבני אם לא. ישן שמונה שעות בלילה לפחות, עצבני אם לא. שותה את החלבי שלו וזה מסריח אחרי שעה אם לא שוטפים מיד. מתעסק עם המשקל שלו ועם היקף הארבע-ראשי שלו. תגובות של "וואו כמעט לא זיהיתי אותך, כמה ירדת?" מקבילות ל"וואו כמה הוא גדל, בן כמה חודשים הוא עכשיו, כמה הוא שוקל?"
הוא גם הפך להיות רגיש יותר. "מרשמלו" הוא קורא לזה. ככה זה. כשמאפשרים לרגשות לחדור דרך העור העבה של ההדחקה, ההתרגשות לא מוגבלת רק לתחושת הניצחון בקו הסיום, היא מתבטאת בדמעות גבריות בסרטים מעוררי השראה ובהצפת רגשות טסטוסטרונית באמצע ארוחת הערב. בעיקר כשמדובר בפרויקט "רצים עם רמי", שבאמצעותו הוא מתכוון להקים קבוצת ריצה לתמיכה בשיקום נפגעי הלם קרב.
בניגוד לתקופת הינקות שלו, הגבוה לא מתלונן הרבה. גם בתקופה הקשה בחייו, בה סבל מהסימפטומים המשתקים של הלם קרב, לא התלונן. סבל בשקט. ורק כאשר פנה לעזרה התחיל עבורו התהליך השיקומי. היום הוא משתף את המאמן שלו וחברים קרובים בכאבים ובתופעות שהוא חווה, כי הוא מבין שצריך עזרה של אנשי מקצוע.
כמו גבר שמנסה להגיע לכתובת שהוא לא מכיר
אני רואה שכואב לו לפעמים אחרי ריצה מאומצת, שהציפורניים נושרות, שמופיעות יבלות ושהוא עייף לפעמים. הוא לא משתף אותי בכל הכאבים שלו, כנראה פוחד שאני אגיד לו דברים שנשים אומרות, כמו לעשות הפסקה, לנוח יותר או להתייעץ מיד עם המאמן או הרופאה. והוא, כמו גבר שמנסה להגיע לאיזה כתובת שהוא לא מכיר, לא שואל את אשתו איך מגיעים. הוא ממשיך, בטוח שבסוף יגיע.
הוא באמת יגיע.
