הדת הצהובה-כחולה: 90 דקות בלב אוהדי בוקה
טיול חייו של שגיא החל באחד המגרשים היותר צבעוניים בעולם - הבומבונרה. החל מהכניסה לשכונה, דרך הספסרים ועד ליציע של 'המשוגעים'. נראה אתכם לא קונים מחר כרטיס לבואנוס איירס
שנים אני חולם על זה. כל התיכון, כל הצבא, ובעיקר כל השבוע שלפני הטיסה – הטיול הגדול, אני ושני החברים הטובים שלי חורשים את דרום אמריקה. כל זאת, ללא שום קשר ליבשת. לפחות עד לכתבה הזאת וממנה והלאה.
קצת מוזר להגיד את זה, אבל נראה שהשיא הגיע כבר אחרי שלושה ימים. שכונת בוקה, הבומבורה, משחק סיום העונה של הצהובים-כחולים. מישהו אמר "חלום חיי" ולא קיבל?
אצטדיון הבומבונרה, המקדש של בוקה (צילום: שגיא שופר)
דייגו בכל פינה
הגענו לבוקה בקו 64, וכבר כשנכנסנו לשכונה של דייגו הרגשנו את מראדונה בכל פינה. מימין לכיוון הנסיעה נחשפה רחבת האצטדיון. זו הבונבונרה, באמת בונבונרה. האוטובוס התרוקן מאנשים, בהם גם המקומיים שניסו 'להתערבב' לטובת ארנק או שניים. מייד העברנו את הארנקים שלנו לכיסים הקדמיים, בכל זאת, לא בדיוק שכונת ימין משה.
התחלנו ללכת במדשאות הגדולות הסמוכות לאצטדיון, לצד דוכני בשר שלא היו מביישים סניף של אל גאוצ׳ו (אולי בעצם, אל גאוצ'ו היה מבייש אותם?). מצד שני, הבתים בסמטאות יוצרים יער עבות.
הספסרים כבר קופצים, וממש לא בזהירות כמו בטדי או בבלומפילד. שוטרים? נראה כאילו אף אחד מהם לא ירצה להסתבך עם מקומי. ביקשנו ארבעה כרטיסים, לאחר ניסיון קל להורדת המחיר בנימוס, ומבלי לגמור כמו מוטי בננה בציריך, קיבלנו אותם.
"מישהו אמר 'חלום חיי' ולא קיבל?" (צילום: שגיא שופר)
אמונה בצדקת הבוקה
זהו, הכרטיסים ביד. עכשיו אפשר לנסות להבין איך עם אחר ותרבות אחרת, מתחברים למושג הזה שנקרא כדורגל. הרי זו האהבה הפרטית שלי. איך יכול להיות שרחוק כל כך מטדי, יש אנשים שנהנים מאותו כדור ואותה הבעיטה, אותם החוקים ואותו המשחק, אבל בטח שלא אותם האוהדים, עם כל הכבוד ליציע המזרחי.
לימדו אותי שהאהבה הזו היא דרך חיים בארגנטינה. אין כאן עניין של יום טוב או רע. איך אמרו הגששים? זו דרך חיים, זו השקפת עולם, צורת חשיבה. זו אמונה בצדקת הבוקה.
הדוחק בתור בכניסה לווה בשירים ותחושת אהבה של האוהדים הממתינים. נשיקה אחת בלחי מאפיינת שלום שכונתי אצל הארגנטינים. במגרש? כולם משפחה אחת גדולה. לאחר מכן מגיע החיפוש הגופני, שלא באמת הפריע לאוהדים להכניס מה שרצו. זו השכונה שלהם, כבר אמרנו?
פסי הבד הארוכים פשוט מדהימים (צילום: שגיא שופר)
יציע ה'לוקוס'
נכנסנו פנימה והחלנו לטפס במדרגות במעלה הבונבונרה. יציע 12 – 'לוס לוקוס', המשוגעים. הבנו שקיבלנו כרטיסים ליציע השרופים, המזרחיים, האולטרס, לא יודע איך לקרוא לזה. שום דבר ישראלי לא יתאים. בוקה ג׳וניורס, זו ההגדרה.
הריח של המריחואנה באוויר (אימא, את יכולה להירגע, רק באוויר), רק מאמת את העובדה שבשכונה הזו שולטים המקומיים, לא השוטרים בכניסה. זהו פשוט הסטטוס קוו במקום.
עוד מדרגה, ועוד דוכן צ'וריסוס (2 ב-5?), לפתע זה הגיע: האצטדיון הכחול-צהוב של בוקה ג'וניורס במלוא הדרו נגלה לעיני - לה בומבונרה. חשמל באוויר, הגובה של היציעים מעט משכר, פסי הבד הארוכים המפורסמים שמקשטים את היציע פשוט מדהימים.
דרך חיים, השקפת עולם וצורת חשיבה (צילום: שגיא שופר)
"אסטאס לוקו?"
בלי שאלות מיותרות, ובהסכמה מלאה מצידי, הודבק אלי דגל ענק מיני רבים. המארגנים פשוט יודעים מה לעשות, כמו צבא במדינה מפותחת. לכל אחד תפקיד, כל הדגלים מתפזרים בידי אוהדים שונים, ומשם למרגלות היציע. אבל, מה שלא ידעתי, זה שאסור להוריד אותם לפני שריקת הפתיחה.
החבר'ה שלי, שהתיישבו במרכז היציע ליד ה'לוקוס', לא מצאו אותי תחילה. התעופפתי בהתלהבות, וכשרציתי לרדת ולהסביר שהכל בסדר, קיבלתי שאגה מאחד האוהדים, שנראה כאילו כבר אכל את הירקות שאימא שלו הביאה לו. ״אסטאס לוקו?", שאל אותי, ובתרגום חופשי – "אתה משוגע?". האוהד הסביר לי שאם אני יורד למטה עם הדגל לפני הפתיחה, גמרתי את הסיפור שלי. משום מה, האמנתי לו לחלוטין.
שריקת הפתיחה, האצטדיון מלא. ביחס למצב של בוקה בטבלה ערב המשחק האחרון של העונה, ולרמה שהיא מציגה, זה פשוט מדהים. מדובר במשחק חסר חשיבות, כשבוקה במקום ה-11 ויריבתה, חימנסיה לה פלטה, במקום ה-19 מתוך 20.
טירוף במחזור שנערך לפרוטוקול בלבד (צילום: שגיא שופר)
"יאלה בוקה"
מבט ימינה מגלה משפחה שלמה שיושבת ביציע צבועה בצהוב ובכחול. מבט שמאלה - ורואים תינוק בגיל שנתיים לבוש במיטב המדים של הקבוצה מכף רגל ועד ראש, מנופף בדגל. מחזור אחרון, לפרוטוקול בלבד. כל מילה מיותרת.
שריקת הפתיחה, וכמו במבצע צבאי נשלחו מאות הדגלים, בהם עבדכם הנאמן, למרגלות היציע. לקשט, לצבוע ולחיות. מצאתי עצמי צונח ושואג בספרדית 'דלה בוקה', יאללה בית"ר, או בעצם 'יאללה בוקה'.
לפתע מצאתי עצמי יושב על מעקה הבטון, תלוי בין היציע העליון לתחתון בגובה רב. אבל, את מי זה עניין כשכל הבומבונרה פרוסה מולי, עם עשרות אלפי האוהדים שחולקים אהבה אחת בשכונה?
גיבורי ההצגה, שחקני בוקה ג'וניורס (AP)
שירותים ושתיה במחצית? למי יש זמן?
השירים החלו עוד לפני הפתיחה, אף אחד לא התעניין אם המשחק החל או לא. הם באים לעבוד, ושום דבר לא יפריע להם, מעולם לא ראיתי קהל כזה. השחקנים
עולים, ואלפי גזרי נייר בכחול וצהוב שוגרו לאוויר - בהחלט מדהים.
ארבע דקות חלפו - וגול! לשירה המסודרת הוספו תופים, כאילו שלא שמעתי מספיק. כל הקהל על הרגליים. לאחר עוד ארבעים דקות הגיעה הפסקת המחצית. חשבתם שמישהו נח? שירותים? גרעינים? שתייה? אין לזה זמן. ממשיכים לשיר בשמחה, ברצון, לא כי מישהו אומר לך או כי המהלכים במגרש מרהיבים. פשוט, זה הטבע שלהם, כך הם הורגלו.
בדקה השבעים הבנתי הכל. חימנסיה השוותה ל-1:1. בארץ? הקהל היה מקלל ומתיישב, אפילו אני. שם? אבוקות, שירים ורימוני עשן. הסתכלתי שוב, אולי טעיתי וכבר 0:2. אבל לא, זה פשוט הדליק אש ביציע, לא להאמין.
"אם אתה יורד למטה עם הדגל לפני הפתיחה - זה הסוף שלך" (AP)
המשחק הסתיים בתיקו 1:1. כמובן שעד שאוהדי הקבוצה האורחת לא עוזבים את האזור, אוהדי בוקה נשארים ביציע. השירים והחגיגה? כאילו זו שריקת הפתיחה.
ואז הכתה בי התשובה. מה יש לאנשי השכונה ולאוהדים האלו לעשות בבית? לראות מה מצב הכלכלה בחדשות? לצפות בהבטחות השונות של המועמדים לנשיאות ארגנטינה? יש להם דבר אחד שהוא באמת מהלב, זה הכדורגל שלהם. זה היה שם לפניהם, הם גדלו לתוך זה בדיוק כמו התינוק הקטן שראיתי בפתיחה, וזה יהיה שם גם אחריהם. ואני? לי כבר יש קבוצה לאהוד בארגנטינה, או אולי בעצם דרך חיים, דלה בוקה!
