הכי טבעי שש"ס תתחבר לליטאים

בחודשים האחרונים עורר חבר הכנסת הרב חיים אמסלם סערה, בעקבות ביקורת פומבית שמתח על תנועתו, ש"ס, שלדבריו התרחקה מתפיסת העולם הספרדית ומשרתת כיום אידיאולוגיה אשכנזית-ליטאית. השבוע הצטרף גם השר אריאל אטיאס למבקרים, וטען כי המפלגה הפכה להיות "יותר חרדית מהחרדים".

הביקורת שהטיח אמסלם במפלגה – ותגובתה החד-משמעית של ש"ס אליה - העלו סוגיה עמוקה יותר, הנוגעת לאימוץ הפרשנות ההלכתית החרדית-ליטאית על ידי ההנהגה הדתית הספרדית, ואיפשרה לבחון את ההבדלים בין הפסיקה ההלכתית הספרדית לבין הפסיקה האשכנזית במאות האחרונות.

בטענה שהספרדים "שכחו את מסורתם" בישיבות הליטאיות יש משהו מוטעה, אם לא ממש מזלזל. הרב עובדיה והרב מאזוז, רבו של הרב אמסלם, הם שמרנים בפסיקתם – על אף שהם לא למדו בישיבות ליטאיות. הקיצוניות שאנחנו רואים בקרב חכמים ספרדים כיום אינה כי הם תינוקות שנשבו בידי ישיבות ליטאיות, הקיצוניות הזו היא תגובה אופיינית לחברה מסורתית הבאה במגע קרוב עם החברה המודרנית, כפי שפגשו היהודים שעלו ארצה מארצות האיסלאם. זוהי תגובתם למפגש עם הישראליות המודרנית.

אמנם גם יהודי מרוקו ואלג'יר פגשו את המודרנה בארצות מוצאם, וגם הם הכירו תופעות של חילון בתוך הקהילה היהודית. בבגדד בהחלט היו יהודים קומוניסטים ויהודים ציונים כך שהמפגש עם ישראל המודרנית לא היה עבורם הפתעה מוחלטת, כפי שהיה למשל ליהודי תימן. ובכל זאת, אבל יש הבדל גדול בין "שם" ל"כאן".

אני רוצה להיות "שם"

שם, בארצות המוצא, מבנה הקהילה היהודית היה ברור, ובראשה עמדו רבנים מחויבים למסורת. לא הייתה מנהיגות אנטי-דתית בקהילות היהודיות בארצות האיסלאם. בישראל לעומת זאת, השלטון ההגמוני בשנות ה-50 וה-60 היה של חילוניות סוציאליסטית, שהייתה לא-דתית באופן אידיאולוגי. חילוניות שבזה למסורתיות בכלל, ולזו המזרחית בפרט. האירוע הקריטי מבחינת יהדות המזרח, אם כן, אינו המפגש עם הישיבה הליטאית, כי אם המפגש עם ההגמוניה החילונית, עם הישראליות המודרנית.

יהודי בגדד וקזבלנקה שהגיעו למדינת ישראל נתקלו בחילוניות הרבה יותר אגרסיבית מזו שהם הכירו בערים הקוסמופוליטיות שלהם. משום כך, הרבנים הגיבו כמותקפים. בקהילות האֵם הייתה להם תחושה של ביטחון, בישראל הם חשו שהם מאבדים את הילדים להגמוניה החילונית. כנגד החילון הישראלי העמוק, הם הגיבו בצורה הרבה יותר קיצונית מאשר בארצות המוצא.

הבחירה בדגם החרדי כתגובה למפגש עם הציונות גם היא ברורה: הרי מנקודת מבטם של הרבנים, היה זה דגם שעובד. יהודי המזרח מגלים בארץ שהיחידים שעמדו באופן יציב וגאה מול נחשולי המודרניות היו החרדים. למי יתחבר הרב עובדיה יוסף? ברור לו באופן כמעט אינסטינקטיבי שהחרדים האשכנזים קרובים לו יותר, ובהם הוא יכול למצוא שותפים למאבק הקשה אל מול המודרניות והמתירנות.

הרב עובדיה הוא חרדי במובן של ראיית המודרניות כאויב. אמנם הוא בא ממסורת של מתינות, ולכן פסיקתו יותר מתונה, אולם צריך להיזהר מלהתבלבל בין מתינות הלכתית לבין הפנמה של ערכי המודרניות. הרב עובדיה יוסף אינו הומניסט ואינו ליברל, בניגוד למה שאנשי השמאל הישראלי חושבים עליו. הוא עשוי לתמוך בהסכם כזה או אחר, אבל הוא אינו מחזיק בעמדת שמאל מהותית. עמדותיו המהותיות ודאגותיו הגדולות הן אותן הדאגות של היהודי החרדי.

גם דרעי מתנגד למודרנה

הציבור הדתי-ליברלי מחזיק בעמדה רומנטית, ובמידה רבה גם פטרנליסטית, לגבי יהודי המזרח ורבניהם, ולכן הוא שרוי באכזבה מתמדת מהם.

הוא רוצה שהעמדות הליברליות שלו ימצאו ביטוי בתוך המסורת היהודית, ולכן הוא נאחז בחכמי המזרח כעוגן למודרניות שלו. אבל הניתוח הזה שגוי. חכמי המזרח ברובם לא אימצו את המודרנה באותו האופן שהאורתודוכסיה המודרנית מאמצת אותה היום.

לכן אין הבדל בין אריה דרעי לאלי ישי. דרעי אולי נראה יותר נחמד לחילונים, הוא חברמן, אבל עמדות היסוד שלו מנוגדות למודרניות. גם דרעי וגם ישי היו שותפים למהלך הגדול של ש"ס, שהוא ביצור עולם התורה, שתפקידו להגן על הציבור הספרדי בפני המודרניות. יותר מ-20 שנה הם עובדים על זה בהצלחה אדירה, בונים מוסדות נפרדים, לא שולחים את ילדיהם לצבא או לאוניברסיטה, יוצרים חברה נבדלת ומגובשת. אז עכשיו מגיע אמסלם ורוצה להפוך אותם למזרוחניקים, לכיפות סרוגות שכאלו? ברור שהם יצאו נגדו בכל הכוח.

• ד"ר אריאל פיקאר הוא חוקר בכיר במכון הרטמן ומחבר הספר "משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות: חקר הלכה וביקורת תרבות"