קמתי התרחצתי פוצצתי
בדיוק לפני שנתיים החל מבצע "עופרת יצוקה". ב־23 הימים שחלפו לפני ההכרזה על הפסקת האש נהרגו 1,166 פלסטינים, נרשמו 255 נפילות של רקטות ביישובי הדרום, ושוגרו 4,374 פצצות חכמות לעבר רצועת עזה. עכשיו אתם מוזמנים לא לקרוא על אף אחד מהדברים האלה ביומן המלחמה של גל לשם, חייל בהנדסה קרבית שמספר על הזמן שלו בעזה מנקודת מבט קצת אחרת: גובה העיניים*
*חלק משמות האנשים והמקומות שונו מסיבות שאנחנו מניחים שלא צריך להסביר לכם
שבת, 3.1.09, יום 8 למבצע עופרת יצוקה.16 יום למייק אנד אייק
יצאנו לשטחי כינוס, מצוּותים לעורב צנחנים. כשירד חושך, סביבות 17:30 ככה, התחלנו תנועה לכיוון עזה. השמיים נראו כמו יום העצמאות.
עברנו במתג 12 בשעה 20:00, ואז התחיל הכיף האמיתי: משביל כורכר נחמד וקשיח לדיונות של שישה־שמונה מטרים עם חול רך וטובעני ושדות חקלאיים. עכשיו, בחול קשה יותר ללכת, אבל שדות זה שואה אחושרמוטה. אם אתה הולך במקביל לחרישה, יש לך שתי אפשרויות. אחת היא ללכת ממש בתוכה, ואז יש לך בדיוק מקום לכף רגל ואין לך שיווי משקל בשיט. השנייה היא ללכת על האדמה הגבוהה, איפה ששותלים, רק שאתה שוקע כי הקרקע שם יותר רכה. לעומת זאת, אם הולכים באנך לכיוון החרישה אז תמיד לא נוח, כי רגל אחת יותר גבוהה מהשנייה.
בכל מקרה, הלכנו והיה קר. מכירים שאתם מצ'טטים עם מישהו ואומרים שקרררר לכם? אז לנו היה יותר קר. אף אחד לא הרגיש כלום בגפיים חוץ מכאב. וזה לא שהלכנו כל הדרך: רוב הזמן ישבנו וחיכינו. ואז קמנו, הלכנו 50 מטר, ושוב ישבנו וחיכינו חצי שעה. כאילו המח"ט משחק איתנו דג מלוח.
באחת הפעמים שישבנו וחיכינו התחילו לירות עלינו. אולי מחבל, אולי צה"ל, מי יכול לדעת. חיים אמר לאורלנד, "אורלנד, יורים עלינו. תרים את השח"ע, שנראה". אורלנד ישב עם הידיים בתוך הקרמי בשביל שיתחממו, אז הוא ענה: "אין מצב. לא מוציא את הידיים מפה". שטרן, שיצא רק עם מדים, היה במצב מתקדם של שוק שחוטפים מקור. מני הסתכל באקילה שלו. הוא זיהה יורה עם וסט ומצנפת, אבל לא היה בטוח לאן הוא יורה, ואם הוא מחבל או חייל. ועדיף לתת למחבל אחד לברוח מאשר בטעות לירות על חייל שלנו.
אחרי מרחק קצר החליטו הצנחנים להסתער על קבוצה של בתים ריקים בין השדות. הם נתנו מכת אש די רצינית שבמהלכה נהרגו שני קירות ודלי, ואורלנד ירה שני מטולים נפיצים כדי לעשות וידוא הריגה לגג. אחרי שראינו שכל העצמים הדוממים באזור ללא רוח חיים, נכנסנו למרחב של הבתים כדי להתקדם לעבר שכונת אל עטטרה הנכספת.
אני לא זוכר מה בדיוק קרה בין השעות שהלכנו בחולות ובשדות ובין הרגע שהגענו לשכונה, מכיוון שרוב הזמן ישבתי והתעפצתי כשכל העולם ואחותו חוץ מאיתנו נתנו מכת אש. האמת, זה כבר היה יותר כמו אגרוף אש. איזה, זה היה ברמה של לום־לראש אש.
ראשון, 4.1, יום 9 למבצע.15 יום למייק אנד אייק
לא ברור מתי התחיל יום ראשון ונגמר שבת. אנחנו ערים כבר איזה 20 שעות, וכל הלילה הלכנו בקור אימים הזה. לאל עטטרה הגענו עם שחר. התמקמנו במחסן קטן ומסריח שצמוד לבית ספר, למנוחה קצרה ולאוכל. אכלנו קצת טונה, בוטנים וקבנוס. צ'רני אכל הרבה קבנוס. "אני לא רעב", הוא הסביר, "אבל יכול לאכול עכשיו איזה שתי קילו קבנוס".
קבענו עמדות וסבבי שמירה והתמקמנו לישון. פתאום, באמצע מנוחת לוחם עמוקה וטובה, אני שומע את רחמים צועק בחוץ. לא שלשמוע את רחמים צועק זה בלתי רגיל, אבל כשהקיר של הבניין התחיל לנטות לכיוון פנים הבית, הבנתי שקורה משהו חריג. רצתי החוצה וראיתי D-9 נוסע לתוך הבית שבו ישנים אחי לנשק. מיד הצטרפתי לרחמים ולדודי והתחלנו לצעוק ולנופף בידיים לצמ"הניק שנהג בכלי הענק. למזלנו הוא שם לב אלינו, עצר את הדחפור והוציא את הראש מהחלון.
"מה קרה?", הוא שאל. חוץ מזה שאתה אידיוט, חשבנו, לא הרבה. אבל הסתפקנו בלצעוק לו "יש פה אנשים בבית, אל תהרוס אותו!". הוא הינהן ונסע.
בפנים ראינו את הקיר מוטה בזווית של 30 מעלות, אבל חזרנו לישון כי הבית עוד נראה די יציב. בדיוק כשנעצמו לי העיניים שמעתי פתאום קול מוכר של בטון חורק: שוב הורסים את הבית.
זהו, החלטנו לעבור לבית של הצנחנים. שני חדרי שינה, מטבח, סלון ושירותים, וגם שלושה ארונות ושתי תמונות של ערפאת. אחת עם מי שנראה כמו בעל הבית, בחור מהשיטור הימי של הרשות הפלסטינית. השנייה עם ערבי בא בימים, אולי האבא של לובש המדים. החבר'ה מעורב סיפרו לנו שהם שברו מנעול שהיה על אחד הארונות ומצאו שם רובה אוויר. כזה שיורה כדורים ממתכת, לא החרא הזה מפלסטיק שקונים בשוק בחמש שקל. הם גם מצאו פונדת אקדח ושמן נשק.
ישבנו קצת עם הבחורים. שאלנו את השאלות הרגילות: איזה מחזור אתם? איך ביחידה שלכם? היה קשה הגיבוש? אלה שנקלעו לשיחות אישיות שאלו גם: מאיפה אתה? יליד 88' או 89'? מכיר את ההוא? זה, אגב, המשחק הצה"לי הכי מגניב. בדרך כלל הוא הולך ככה:
מכיר את ההוא?
כן, היינו ביחד בזה.
וואלה, היה איתי בזה וזה.
וואלה.
וואלה.
שהינו בבית שעות. עד הערב עברנו בין שינה לשעמום לשמירה. בזמן הזה התוודענו לראשונה להרגלם המוזר של המקומיים לאחסן דברים לא קשורים במקומות לא קשורים, נניח מוצרי מזון יבשים בחדר שינה. או כלי עבודה במטבח מעל המקרר, או מוצרי היגיינה בשידה בחדר ילדים. לך תבין.
לקראת ערב המשכנו לבית ספר ששכן מעבר לחומת הבית. טיפסנו על ההריסות של המחסן שהיה הבית הראשון שלנו, והבנו שהדחפור הצליח מתישהו לסיים את העבודה.
נכנסנו לבית הספר דרך חצר שבמרכזה עמד קיוסק קטן עגול, ולאורכה היו מפוזרים סלים, שערים, ועוד כל מיני מתקני שעשועים שעקרו הדחפורים. גילחו שם את כל הרחבה מחשש למטענים. היו שם גם שני טנקים צמודים למבנה. אחד היה מופנה לצפון־מזרח והשני לדרום־מערב. חלק מהקומה העליונה בצידו המערבי של המבנה קרס, או מהפצצות של חיל האוויר או מהשריון.
עברנו כמה כיתות שכבר היו מאוכלסות בכוחות צנחנים והנדסה עד שהגענו לחדר שהקצו לנו. זה היה חדר קטן, מלא בשולחנות ובכיסאות. לפחות חברנו לחפ"ק שלנו: הרס"פ אלוש, המ"פ אלכס, ואמיתי - הקצין שאף אחד לא באמת יודע מה התפקיד שלו.
קבענו עמדות וסבבים והתארגנו לישון. אלכס ואלוש יצאו לסרוק את האיתור שאנחנו אמורים לפוצץ. אחרי הרבה כן־לא־אולי־בוא־נבדוק־חכה־אולי־צריך־אישורים, הוחלט לא לפוצץ את האיתורים. התבאסנו. לא רק שלא יצא לנו לעשות שום דבר שקשור לחי"ר, שאת זה עוד אפשר להבין, עכשיו גם פעולת ההנדסה הלכה לפח.
בסוף זה הסתדר: במקום הפעולה המקורית הוחלט לפוצץ בית חשוד צמוד לבית ספר. חלק מאיתנו יצאו לסריקה ראשונית, ואחרים הלכו לעשות חור בחומה כדי שנוכל לגשת לבית. ברגע שהפיצוץ נעשה, אלכס עלה מול דודי בקשר והחביר אותנו לנקודת ההמתנה שהיתה הקיוסק של בית הספר. אלכס החליט להיכנס לבית דרך חלון, אז היה צריך לפוצץ אותו. שמנו מטענים על המסגרת והתרחקנו.
כל שאר החבר'ה הגיעו, והתחלנו לפרוס ולשרשר מטענים. בבית היתה מין דלת אקורדיון מתכתית שכיסתה איזה חצי קיר. מילכדנו גם אותה וחיברנו את המטענים לפתיל הראשי. אחרי שכל העבודה נגמרה וכל המערכת נבדקה, עצרנו לקניות בקיוסק של הבית ספר וחזרנו לכיתה לשיעור אנגלית. וגם חיכינו ליזימה, כלומר לפיצוץ. וחיכינו עוד קצת. ועוד קצת. ועוד קצת. ואז התעייפנו והלכנו לישון.
קמתי לשמירה בלא זוכר מתי. בקשר אמרו שסוף סוף מפוצצים את הבית. בום. הפיצוץ זיעזע את החדר, וכל הבלוקים שהיו על החלון עפו על איזה רב־סרן שישן מתחתיהם. נהיה לו סדק בגולגולת והוא גם נפצע ביד. והדלת מתכת שמילכדנו? היא עפה מהפיצוץ, חדרה קיר של הבית ממול, ונעצרה ליד שני עורבניקים שעכשיו מעריכים את חייהם הרבה יותר.
שני, 5.1, יום 10 למבצע. 14 יום למייק אנד אייק
מ"מ מההנדסה חטף כדור בברך. בערב היינו אמורים לצאת לפשיטת חבלה שהתבטלה. מה לעשות, גם במלחמה יש ימים חלשים.
שלישי, 6.1, יום 11 למבצע. 13 יום למייק אנד אייק
בצהריים יצאנו מבית הספר והתחלנו למרעב, שזה כמו להדרים רק לכיוון מערב. עלינו לרכס אל עטטרה בשביל לפוצץ מסגד שממנו ירו צלפים על כוחותינו. מסק"ר כבר הוריד טיל על הצריח, אבל עדיין רצו שנמחק אותו.
הלכנו עם הצנחנים. הגענו לבית מול המסגד והתמקמנו. חוליית חוד בהרכב מלא של מני, רחמים, דודי ואנוכי יצאה לפרוץ כניסה למסגד. היה שם חלון עם תריס ברזל והחלטנו לפרוץ אותו כדי להיכנס. שטרן הגיע עם ערכת טל, ואחרי הרבה גניחות וקולות מוזרים פרץ את החלון. ואיזה צחוקים: מרפי הבן זונה שם סורגים מאחורי התריס.
עמדנו והסתכלנו עד שבדרגים הכי גבוהים של צה"ל התקבלה החלטה לפרוץ את הדלת למרתף שמתחת למסגד בפריצה חמה, כלומר עם חבלה. אחרי הפיצוץ יצאנו שוב, והכלבן החליט לשלוח את הכלב שלו, ברקו, לסרוק את המבנה נגד אדם. מני ואני היינו בחיפויים על הדלת, כך שראינו את כל מה שהתרחש: בהוראת הכלבן רץ ברקו לדלת, שבר ימינה לפניה והלך להשתין בחצר. בהמשך הוא הלך לרחרח בשיחים. בסוף הוא השתכנע ונכנס לבית, אבל מיד החליט שיותר כיף בחוץ, ושוב השתין בחצר כדי להדגיש עד כמה לא בא לו לרוץ עכשיו. אז שלחנו את הרובוט שלנו לסרוק במקום הכלב. הוא עושה עבודה יותר טובה, רק פחות כיף ללטף אותו.
בלילה הקמנו שתי עמדות: אחת ש.ג. ואחת חלון. התפנקנו על מזרן זוגי וריפדנו את הרצפה בכריות ובשמיכות. רן הקמ"ן ישן איתנו, אז הוספנו אותו לרשימת שמירה. "תגיד", שאל צ'רני את שטרן באמצע הלילה, "מי זה רן הקמ"ן?".
רביעי, 7.1, יום 12 למבצע.12 יום למייק אנד אייק
יום גדול לצוות גדעון. כל היום סרקנו בתים חשודים באמל"ח ובמִנהוּר. מצאנו: אפס מנהרות ולא פחות מאפס קלאצ'ים. נכנסנו לכל בית בשכונה, הפכנו הכל ועברנו הלאה. אחרי כל הסריקות שלנו - שבמהלכן רוקנו ארונות, בדקנו דפנות כפולות במגירות ובדקנו בלטות רופפות - נכנסנו לבית חשוד ופשוט ראינו מטען שוואז, פצמ"רים ושקית מרעומים מונחים על המדפים במטבח, בין הסירים והמחבתות.
כמובן שהחלטנו לפוצץ הכל. הכנו מערכת חבלה, ואביטל התראיין לטלוויזיה והסביר על מטעני שוואז ועוד כל מיני דברים. אה, איך יכולתי לשכוח? פתחו עלינו באש בזמן שעבדנו על הבית. כן כן, צוות גדעון המטורף פוצץ בית תחת אש צלפים.
בדרך אל היעד הלכנו ברחוב הראשי של אל עטטרה. בשלטים היה כתוב באנגלית "מיין סטריט בית להייה". כל החנויות היו נטושות ופתוחות, כל הקירות מחוררים. הרחוב עצמו כבר בכלל לא קיים כי D-9 חרש אותו. לפחות הם יוכלו לשתול פרדס יפה באמצע העיר.
הלכנו מאחורי החפ"ק סמח"ט. הצטרף אליהם איזה צלם אשכנזי לחוץ מדובר צה"ל, כולו מזיע ומתנשף וקופצני כזה. והסמח"ט הולך ברוגע שלו, כאילו הוא רגיל להסתובב בעזה ברביעי בצהריים, וצחק על הצלם בלי סוף. במעבר ציר חנקו אותנו עם מיסוך עשן, והסמח"ט התחיל לצעוק עלינו לפתוח רווחים. באחת הנקודות שישבנו וחיכינו, מני אמר לי פתאום "תסתכל לשם". הסתכלתי ימינה וראיתי חמור עם צינור בגודל של אדם בוגר. "היי, צלם את זה", אמרתי לצלם והצבעתי על החמור. הוא מילמל משהו לעצמו והמשיך ללכת. ואז הגענו לבית שממנו יצאנו לפיצוץ.
גם בבית הזה כבר היה כוח צנחנים. התחיל להימאס לנו מקבנוס ומטונה, ומצאנו שם גזייה שעובדת - העזתים, אולי בגלל שתמיד מנתקים להם את האספקה או משהו, מבשלים על גזיות במקום על כיריים - אז הלכנו על ארוחה חמה. אורז עם תפוחי אדמה, בצל וגזר. אחרי זה נתנו לנו להתקשר הביתה מהמירסים. התקשרתי, ואמא ענתה לי. אמרתי שלום. היא אמרה שלום. ואז היא שאלה, איך בעזה? עניתי שאני לא מבין את השפה ואין לי ממש חברים.
בלילה יצא אמיתי בחזרה ארצה ללידת הילד הראשון שלו, והשאר הלכו לישון: החפ"שים בחדר אחד והחפ"ק והמפקדים בחדר שני. לא היו מספיק כריות, אז אני ומני ישנו על שקי אורז. האמת היא שזה נוח לאללה. אבל אם אתה מזיל ריר בלילה, הכרית תופחת.
חמישי, 8.1,יום 13 למבצע.11 יום למייק אנד אייק
הבוקר היינו בבניין מפואר, במשרד של סוחר ערבי שסחר ב־100 טון אורז והתעשר. כרגיל, חיפשנו אמל"ח ומנהור. אין ספק שסמו"ר זה אחלה פלגה: נכנסים לבית, הופכים את כל תכולתו ועוברים לבא בתור. חיים טובים. לא יצא לנו לפוצץ היום, אבל זה בקטנה כי יש לנו כבר שלושה איקסים על האיזו.
מהחותמת של סוחר האורז למדנו שקוראים לו סוהייל אבו חלימה. שטרן מצא שימוש לידע המיותר שלו וציין שמשפחת אבו חלימה היא משפחה ידועה בעזה. שאלנו אותו מאיפה לעזאזל הוא יודע את השטויות האלה, והוא התעצבן. דאגנו לגיבוש בין השכנים כשהעברנו ספות, כלים, ומזרנים מהדירה למעלה למשרד של סוהייל. איזה זולה הקמנו לו. עכשיו יהיה הרבה יותר כיף במשרד.
היום זה היומולדת של פרץ. אין לו מזל בימי הולדת: הוא סיפר שאת האחרון עשה בשכם, ואחד לפני זה גם היה בנסיבות מבצעיות. לפחות הוא אכל קבנוס יומולדת. ככה זה, מלחמה זה לא רק צחוקים ודאחקות. לפעמים יש רגעים רציניים ומשביזים. הנה, רק היום היה אחד כזה.
לקראת ערב קיבל פרץ טלפון שבישר לו על חבר שנהרג, כנראה בהיתקלות עם מחבל. הוא היה שבור. ישב בצד והיה במצב שאי אפשר לתאר. כשכולם הלכו לישון נשארנו איתו אלוש ואני. אלוש דיבר איתו קצת. אני לא ידעתי מה להגיד. אני אף פעם לא יודע מה להגיד במצבים כאלה. הוא סיפר על החבר שהיה מורעל צבא, ואיך לא מגיע לו, ואיזה בן אדם הוא היה. אני ואלוש הדלקנו סיגריה. גם פרץ ביקש אחת. "בחיים שלי לא לקחתי אפילו שאכטה מסיגריה", הוא אמר, "אבל אם זה צריך לקרות, אז בנסיבות כאלה". הוא עישן כמה שאכטות ואז הלך לשירותים להקיא.
שישי, 9.1, יום 14 למבצע. 10 יום למייק אנד אייק
רחמים ודודי נפלו בוואסח ויצאו לפשיטת חבלה לילית סודית על לול של תרנגולות מתאבדות. דודי הוסיף גם שהוא הרג שלושה מחבלים עם הדקר המתקפל שלו וניקה את השאריות עם הלשון.
הגיע מלאי חדש שכלל גם מדים חדשים. טוב, לא חדשים. אבל הם בפירוש היו מדים שאנחנו באופן אישי עדיין לא השתמשנו בהם. דודי סיפר שכשהוא היה במסלול, כל פעם שהם רצו להגיש מדים לבלאי היו אומרים להם לסדר אותם בערמות של תשע ולקשור. זה בגלל שלמרכז הלוגיסטי מגישים בערמות של עשר, אז ככה מקבלים יותר מדים מכמה שמחזירים. בקיצור, דודי והצוות שלו היו מסדרים ערמות של שש.
הלילה אנחנו יוצאים לפשיטת חבלה עם הפומו"ת. איזה ת"ש, סוף סוף רק"ם במקום רגלי. אבל לפני זה, סיפור קטן: פרופסור למינהל עסקים בא לתלמידים שלו יום אחד עם צנצנת ריקה. הוא מילא אותה באבנים ושאל, "יש פה מקום לעוד משהו?". התלמידים השיבו "לא". הפרופסור הוציא שקית עם אבנים יותר קטנות, ומילא את החריצים שבין האבנים הגדולות. שוב שאל, "יש מקום לעוד?", והתלמידים אמרו שעכשיו כבר אין. אז הוא הוציא שקית חצץ ומילא את החריצים שבין האבנים הקטנות, ושוב שאל אם יש עוד מקום. התלמידים חייכו ואמרו שעכשיו כבר באמת אין מקום. אז הוא הוציא שקית חול ומילא את החריצים שבין גרגירי החצץ. התלמידים צחקו ואמרו שהם הבינו את הקטע, אבל הפרופסור שוב שאל אם יש עוד מקום. "כבר הכל מלא", אמרו התלמידים. "אי אפשר לדחוס שם יותר כלום". שוב הפתיע אותם הפרופסור ושפך כוס מים לתוך הצנצנת ומילא אותה עד הסוף. "עכשיו אין מקום לכלום", הוא אמר.
כאן נגמרת הגירסה העממית של הסיפור ומתחילים הזיוני שכל. יש כאלה שאומרים שהוא התכוון להדגים ניהול זמנים, ואיך תמיד יש עוד זמן גם כשחושבים שאין - ויש כאלה שבטוחים שהוא התכוון לניהול נכון של החיים. כאילו, קודם כל להתרכז בדברים החשובים, ורק אז להוסיף את הדברים הקטנים.
בינינו, בולשיט. הוא פשוט רצה להראות להם איך זה מרגיש כשדוחסים 11 איש לתא לוחמים של פומ"ה שנועד לחמישה.
שבת, 10.1, יום 15 למבצע. 9 ימים למייק אנד אייק
אתמול בלילה עשינו קידוש עם פטל במקום יין וקטשופ במקום מלח. אני חבשתי ברכית במקום כיפה. ברדיו שהבאנו מאחד הבתים שמענו חדשות. האו"ם הכריז על הפסקת אש הומניטרית. אלכס טוען שהאו"ם הם חבורה של חארות. עלינו מטילים וטו, ועל איראן מטילים סנקציות. ברדיו אמר מישהו שהטלת וטו היא כמו לנשק את אחותך: אתה לא מקבל מזה שום סיפוק וכולם צוחקים עליך.
המג"ד או איזה מ' בכיר אחר הגיע אלינו בערב. כל הפלאפלים הרגילים הגיעו איתו, ושוב הגיע גם צלם מדובר צה"ל. הוא סיפר שהצלמים עושים תחרות מי משיג את התמונות הכי טובות, והתחיל להסביר לו על כל הציוד שלו ומה הוא רוצה לצלם. "יש לי חצובה. אני יכול לייצב את המצלמה. גם יש לי עדשה מיוחדת שמגדילה פי 40. גם עדשה לצילום בלילה. אני יכול לצלם גם בחושך. תביא אותי למקום עם טנקים. אני חייב לצלם טנקים. גם תנועה רגלית אני רוצה לצלם". ככה הוא המשיך לחפור על הציוד והתוכניות שלו בשיא ההתלהבות עד שאלכס קטע אותו ואמר: "עזוב אותך שטויות, אחי. רוצה לצלם לי את התחת?".
ראשון, 11.1, יום 16 למבצע.8 ימים למייק אנד אייק
בשמונה־אפס־אפס כינס אלכס את כולם לתדריך והסביר לנו שאנחנו הולכים לים. היינו מבסוטים עד שהוא הבהיר שהולכים לים על ציוד בשביל להיערך לקראת התקיפה בפאתי העיר עזה. אנחנו קראנו למהלך הזה הפלישה לנורמנדי.
הפלישה התחילה ברגל ימין, נמשכה ברגל שמאל, ואז שוב ימין. ככה צעדנו קילומטר עד שהגענו לבית של הפלנ"ט והסמג"ד. אני חשבתי שבשלב הזה נגמרה הצעדה לזכר הגב והרגליים, אבל לדאבוני גילה לי אלוש שנשארו עוד 2.8 ק"מ של הליכה. בסוף הגענו ליעד ותפסנו את הקומה העליונה בבניין. פה זה השכונה של העשירים, פה כבר אין אורז בחדר שינה.
כל המפל"ג הלכו לכינוס קודקודים, ושם נקבעה תוכנית ההתקפה של הערב. ציר תנועה, מי, איפה, מתי ומה. עכשיו, זה יפתיע אתכם שהכל נדחה ב־24 שעות?
התיישבנו למנוחה קלה אחרי שפרסנו עמדות הגנה בחלונות. כבר יכולנו להוריד קסדות ולהירגע. פתאום פרץ בא ביציאה שצריך ארבעה אנשים להביא אספקה. צ'רני אמר שאין בעיה, נבוא ארבעתנו. אורלנד הזכיר שאנחנו רק שלושה.
האספקה חיכתה לנו באכזריוֹת בפרדס מצפון לבית. כשהגענו הסביר לנו הסמג"ד שהתספוקת שלנו באכזרית 10א'. כוס אמא של הלוגיסטיקה בצבא. אתה מבקש אספקה והם מביאים לך תספוקת.
הגענו לאכזרית של סלאבה אחרי שלאכזרית 10א' לא היה מושג מי אנחנו. בכל מקרה קיבלנו איזה עשר קופסאות ווינסטון ומרלבורו, וגם כמות טובה של גופיות ומכנסיים תרמיים. וגם לחמניות שמיניות. טובות, לא מעוכות. ומים בטעמים. הביאו גם חבלה ותחמושת. שמנו את הציוד על הגב. אורלנד ואלוש עם קיטבגים על הכתפיים, אני עם קיטבג וג'ריקן, וצ'רני עם שקית לחמניות וג'ריקן.
בשמירה הלילה הסתכלתי למוות בעיניים ואמרתי לו, "מה קורה אחי? אתה בטח מחפש את הערבייה הזאת שמנסה להתפוצץ על תמשון. היא בחצר של הבית ממול". הוא אמר תודה והתנצל על הטעות והלך לדרכו. כמה שניות אחר כך שמעתי יריות. זיהיתי את מקור הירי בחלון הבית ממול. לא הייתי בטוח אם מדובר בכוחותינו או לא, אז קראתי לדודי שבא עם מני והאקילה שלו. אחרי משהו כמו דקה שמענו בקשר שמדובר בירי תקין על מחבלת שהתקרבה למסגרת תמשון. כל הפלאפלים התחילו להתרוצץ, ואיזה 80 ארונות באו להסתכל על הפרדס הדרומי שעליו תיצפתה העמדה שלי. כולם שאלו אם ראיתי ירי מהפרדס והתבאסו כשעניתי שלילי. בסוף הסמג"ד בא. ממש הרים את האווירה: אמר לנו שאנחנו הראשונים שנחטוף פצמ"רים בבית הזה, והלך.
שני, 12.1, יום 17 למבצע. 7 ימים למייק אנד אייק
קמנו לארוחת בוקר מהסרטים. אלכס הכין לנו פסטה עם נקניק יבש פרוס, משהו ליגה. אחר כך שתינו תה. הסמג"ד ביאס אותנו בשנית: אלכס הזמין אותו לאכול איתנו, והוא הגיע, הסתכל עלינו, וציין שהוא לא סובל את זה שאנחנו אוכלים על הכלים שלהם. לא הבנו על מה אנחנו אמורים לאכול, אבל בסדר. אלכס שאל אותו אם הוא בכל זאת רוצה מנה. "לא, לא רוצה. אבל תודה". וזהו, הלך.
יצאנו להביא אספקה. הפעם היו רק שני ארגזים קלים לסחוב בחזרה. בדרך הודיעו בקשר על ניסיון חטיפה. עדיין לא ברור מה קרה באמת, אבל השמועות אומרות שחייל אחר היה עד לזה וירה בחייל ובמחבל. אנחנו מקווים שהשמועות רק חצי נכונות.
סוף סוף חברנו לטום הנקס, והפלישה לנורמנדי תצא לדרך בעוד כשעה. צפויה לנו מערכת מנהרות בקאנטרי קלאב עזה, ולס"פניקים מחכה כנראה זירת מטענים. אלכס משחיז את הגרזן ודודי שם שחורית. כולנו כבר מתים לצאת לדרך.
אחרי דחיות והשהיות רבות יצאנו בשעה 20:00. עשינו קצב מדהים של 400 מטר בחצי שעה, ואז נעצרנו בגלל שהיה דו־צדדי בין 800 טיפשים למילואימניקים. כנראה הצלם ההוא היה עסוק באותם רגעים. נעצרנו במקום עד שכל הצבא יוודא שכולם סגורים על כל הכוחות, כדי שזה לא יקרה שוב. או שזה היה בשביל שיפנו את הפצוע.
המשכנו ללכת. כוס אמק איזה קור היה. עברנו דרך הקאנטרי קלאב לתחנת הביניים, שם עופר הוריד את המנשא שלו. על הדרך גם אספנו טלה יתום. בסוף הגענו לנקודת זינוק והסתתרנו מאחורי דיונה שהסתירה את כל הגדוד. היתה התרעה על חוליית דולפינים מתאבדים, אז השאירו אותנו לחפות על הים. המתקפה דמתה לזאת של יום הכניסה, עם מסק"רים וארטילריה והמון פיצוצים. אחרי שלא עשינו כלום כל ההתקפה החליטו סוף סוף להפעיל את היכולות המקצועיות שלנו ואמרו לנו לסגת לבית של המנשאים. איך אמר ההוא? באתי, קפאתי, נסוגתי.
שלישי, 13.1,יום 18 למבצע.6 ימים למייק אנד אייק
ההשכמה היום היתה ב־10:45. לקראת צהריים יצאנו לאיתור של משגרי קסאמים ומנהרה. יכולתי להתערב שזה שוב מנהרה בלתי נראית, בדיוק כמו שהיה עד עכשיו. אני לא מבין איך הצנחנים מצליחים לראות אותה ואנחנו לא. זה כנראה קטע כזה של בגדי המלך החדשים. בכל מקרה, יצאנו לשם רגלי. בדרך שוב חבר אלינו הטלה מההליכה הלילית. כשהגענו לאיתור ראינו ששוב נעלמה המנהרה. אומרים שכל פעם שמישהו אומר שהוא לא מאמין במנהרות, מנהרה אחת קורסת.
מה שכן, המשגרים היו שם בגוף ובנפש: שניים חפורים ושניים גלויים. באחד המשגרים החפורים היה טיל גראד שכוון לאשקלון והיה מוכן לשיגור. הס"פניקים ניטרלו את המנגנון. אנחנו הלכנו למחסה והם נשארו לפוצץ. הפיצוץ הראשון היה של המשגרים הריקים, והיה שגרתי למדי. השני, לעומת זאת, העיף לנו את הפוני: הגראד הזה השאיר מכתש של שלושה מטר קוטר, בעומק של חצי בן אדם.
ברדיו הודיעו שצנחנים מצאו והשמידו ארבעה משגרי קסאמים. זה שמונה משגרים ביום אחד. ארבעה שלהם וארבעה שלנו. הספק לא רע.
בשעה עשרים־אפס־אפס עליתי לשמור. באמצע השמירה החריד את הבית פיצוץ, והעד היחיד היה השומר הנועז והאמיץ של סמו"ר. עליתי בקשר כדי לדווח, כל הקודקודים התחילו לעלות מולי, ולכולם עניתי אותו דבר: היה פיצוץ ואני ראיתי אותו. כעת אני מועמד לעיטור העוז. אפילו גבי אשכנזי התקשר אלי ואמר לי שאני הלוחם היהודי הכי גדול מאז בר כוכבא.
רביעי, 14.1, יום 19 למבצע.5 ימים למייק אנד אייק
אורלנד ואני החלטנו לפנק את הצוות עם סיר של תה חם על הבוקר. נגמר הג'ריקן, אז אורלנד הקריב את השלוקר שלו. גם נגמר הסוכר, אז אורלנד שם מלח. בסוף נתקענו עם סיר של חרא ושלוקר ריק. אחר כך אלכס עשה לנו תדריך. הוא סיפר שלחמאס יש יותר מאלף הרוגים, ורק אתמול נהרגו בהתקפה 25 מהם.
מוקדם יותר יצאו הס"פניקים לסרוק מסגד חשוד, ממש פה ליד הבית. הם מצאו שלושה מטענים, כנראה רסס נ"א, ועכשיו נצא לפשיטת חבלה ונפוצץ את המסגד. כשהגענו הופתענו מכמה שהוא גדול: בערך 30 מטר מצד לצד, עם כיפה גדולה מפסיפס כחול וצריח יפה בגובה 40־50 מטר, גם הוא עם כיפה כחולה מפסיפס בקצה.
עשינו סריקת אמל"ח בתקווה שנמצא שם עוד משהו, ואשכרה מצאנו: קלאץ', ארבע מחסניות, שלושה רימונים, וסט, שתי מסכות ומשקפת. פתאום בא דודי ואמר שצריך לסדר את הפינה שבה מצאנו את האמל"ח בשביל שיצטלם יפה
לטלוויזיה. טיטאנו את שברי הזכוכית מהאזור וסידרנו את ספרי הקוראן בחזרה בארון. רוני דניאל מחדשות ערוץ 2 בא ועשה כתבה. הוא ראיין את אלכס באינטנסיביות. איזה כיף, אני מכיר סלבריטי.
הלכנו לאכזריות כדי להביא עוד חבלה, ושטרן ואני שמנו אחד בכוך מתחת למדרגות, איפה שמצאו את המטענים. מסביב לאחד מהם יצקו בטון כדי שהוא ייראה כמו עמוד חף מפשע, ואנחנו היינו צריכים לגרור את הדבר הזה לתוך הכוך בכמה שיותר עדינות כדי שלא יתפוצץ עלינו. היה כיף. בסוף ערמנו את כל המטענים ושמנו עליהם שק חומר נפץ.
אמרנו לכל הכוחות באזור לפתוח את כל החלונות בבית ולתפוס מחסה מאחורי חזית הבית, שרחוקה מהמסגד. חיכינו בחצר האחורית של סאבר נייראב, קצין זכויות אדם מטעם האו"ם, ומישהו הלך למרפסת כדי לצלם את הפיצוץ בווידאו. עדיין לא ראיתי את הסרט, אז אספר מה שסיפרו לי: היה פיצוץ, והמסגד נפל.
כל הכיפה הכחולה הגדולה נשכבה שלמה על הצד, הצריח נפרס על הקרקע, ומהמבנה עצמו נשארו על תילם רק השירותים. כל שאר העמודים קרסו פנימה ונשענו אחד על השני, כמו בדומינו.
כמה שעות אחרי שהסתיים סיפור המסגד בא אלכס והודיע שיוצאים לפשיטת חבלה. אבל לא סתם: כל כך סודית ומטורפת, שרק החיילים הכי מטורפים יכולים לצאת אליה. אחרי מיונים קפדניים נבחרנו אני, פרץ, דודי ומני. השחזנו את הסכינים, צבענו את הפנים כולל השיניים והלבן בעיניים, ולקחנו כל אחד מוקש במנשא. היינו צריכים להיות כל כך מבצעיים שאפילו שמנו שחוריות. הייתי בטוח שמרפי הבן זונה יעשה שדווקא היום יהיה חם אימים, אבל היה קר אחושרמוטה. זיינתי אותך, מרפי.
אני סגרתי את הכוח שלנו, ומאחורי היה סגל מהפלנ"ט עם אחד הנגביסטים. הפלצתי כל כך הרבה שהוא חזר בלונדיני. ברצינות: התחלנו תנועה כשהוא חמישה מטר מאחורי, וסיימנו כשהוא תופס 30 מטר טווח בטיחות.
אם כבר מדברים, טווח בטיחות זה בדיוק מה שלא לקחנו אחרי שהנחנו חמישה מוקשים באיתור שלנו. התחבאנו מאחורי קפל קרקע, 40 מטר מהפיצוץ, ואיך שיזמנו עף עלינו בהתחלה חול, ואז דברים קצת פחות נעימים כמו חתיכות בטון ומשקופים של דלתות וחלונות. אחד הרסיסים פגע בראש של פרץ. אגב, היה לנו חיסול ראשון בפיצוץ הזה: ניסיתי לשחרר ציפור מכלוב שהיה בבית, אבל במקום לעוף לחופשי, המפגרת נעמדה על הסורגים של החלון בסלון. אי אפשר להגיד שלא ניסיתי.
חמישי, 15.1, יום 20 למבצע. 4 ימים למייק אנד אייק
חשבנו שבמלחמה לא יהיו מסדרים. איך טעינו: מסדר מפקד היחידה יצא לדרך כשהסא"ל בא לבקר. אני יכול להגיד על זה הרבה דברים מצחיקים אבל מעדיף לצאת הביתה בשנה הקרובה, אז אסכם זאת כך: כשהמפקד הגיע סוף סוף לביקור, כבר היו צריכים להביא לנו אספקה חדשה של מכנסיים.
היתה התרעה על מחבל שהתחפש לחייל ומתכנן פיגוע. היתה עוד התראה על חוליית מחבלים שנמצאת בתוך בית ומתצפתת על חיילים. אני חושב שהמודיעין פשוט ראו אותי ואת פרץ סוחבים מוקשים והתבלבלו.
יכול להיות שהפסקת האש מתקרבת? המלחמה כבר כמעט לא זזה, והבית כבר לא יכול להכיל את כמות הזרע שאנחנו מפיקים ביום.
שישי, 16.1, יום 21 למבצע.3 ימים למייק אנד אייק
ארוחת שישי נראתה השבוע יותר טוב מבשבוע שעבר. אכלנו פסטה עם קבנוס מבושל ועלי גפן משומרים. אפילו חבשתי חולצה במקום ברכית בתור כיפה.
יש דיבורים על לצאת ביום ראשון מעזה. אני רק מקווה שהיציאה ברק"מ ולא רגלית. עם הקצב שעשינו עד עכשיו בהליכות, ייקח שבוע לעבור את השמונה קילומטרים עד הגדר.
ברדיו אמרו שישראל תכריז על הפסקת אש חד־צדדית. כולנו התעצבנו מהעניין. אלכס אמר שאם נצא עכשיו זה יהיה כמו לעשות חצי חוקן: גם דחפו לך משהו לתחת וגם נשאר לך מלא חרא בפנים.
אנחנו מתוכננים לפתוח הלילה בית בתא שטח חדש. אם זה יקרה, מקווה שזה יהיה בית של פעיל חמאס. אמן שנפוצץ אותו. אחד הנגדים הגיע עם המפקד והראה לנו הודעת טקסט שקיבל מהחמאס, משהו בסגנון "בואו כנסו לעזה נהרוג את הבנים שלכם". אמרתי לו שישלח בחזרה "מי זה?".
שבת, 17.1, יום 22 למבצע. יומיים למייק אנד אייק
הגענו לשכונה שספגה טיל צפ"ש. לא היה אפילו בית אחד עם קיר עומד. נכנסנו לסרוק בית נגד אדם. ליד היה גם בית נגד טנק, אבל הצנחנים סרקו אותו. בהמשך הלכנו לסרוק בית של פעיל: נכנסנו לחדר העבודה שלו וראינו מלא פוסטרים של ארגון טרור כלשהו, ציור של הגירוש, מודעת אבל לשאהידים, ובאמצע פוסטר של רונלדיניו. שלחנו את המידע הזה לשב"כ שמיד חזר בו מתמיכתו בריאל מדריד. חוץ מזה מצאנו גם המון אמל"ח: אר. פי. ג'י, רימונים, ומשהו שנראה כמו חומר נפץ מאולתר. חיברנו מערכת חבלה ויצאנו לסרוק מסגד באזור. שטרן האגדי שוב פרץ דלת עם ערכת טל. בתוך החדר הנעול מצאנו דלת של פיר. אלכס עשה ערכת משיכה ופתח אותה. כולנו התלהבנו - חשבנו שהנה מצאנו מנהרה - אבל בסוף זה היה סתם בור מים עם צנרת.
אלי וחיים הלכו עם אלכס ודודי אל המג"ד בשביל ליזום את הבית שמילכדנו. אנחנו הלכנו לפרדס לחכות ליזימה ולאכול תפוזים. איזה תפוזים. חיכינו קצת, ואז חיכינו עוד שעה. ואז אמרנו יאללה, אנחנו כבר מיומנים, אז חיכינו עוד שעה. לכולנו נדפק השכל בעצירה הזאת. ישבנו והסתכלנו על שני בתים בוערים והתחלנו לדבר שטויות. פרץ הלחין שיר למלחמה.
בסוף, אחרי שיום כבר הפך ללילה, היה פיצוץ.
ראשון, 18.1,יום 23 למבצע. יום אחד למייק אנד אייק
באחת לפנות בוקר העיר אותי אורלנד בהקפצת שבע־דקות־יצאתם־מעזה. חשבתי שהוא עובד עלי. אמרתי לו שכבר שמרתי הלילה, וחזרתי לישון. ואז הוא הסביר שזה רציני כל העניין, ובאמת יוצאים עכשיו מעזה. כל הנסיגה לאורך החוף, על חול ים. לפחות לקחו את זה ברצינות ולא שיחקו איתנו דג מלוח כל הדרך.
אחרי שהלכנו 3,950 מטר שמענו קול נשי מרחף אלינו עם הרוח. עברנו את הגדר, ולנגד עינינו עמדו מש"קיות וקצינות של לא אכפת לי מה. הן הריעו לנו ומחאו כפיים. גם איזה בחור עם ארגז תפוחים עמד שם ונתן לנו תפוחים. שמעתי דיבור שיש עוד שלושה קילומטר לצעוד עד לשטח כינוס. בסוף הלכנו עוד 60 מטר בערך, עד לאוטובוסים.
הגענו לבסיס, הורדנו ציוד וקיבלנו מדים נקיים וכל מיני חבילות שי מהיחידה ומתורמים אחרים. סגן מפקד היחידה כינס את כולנו לשיחה. היינו בטוחים שהוא ידבר איתנו על תוצאות המלחמה, התפתחויות בארץ וזה. במקום זה הוא אמר שזה רק רענון, ועוד 24 שעות אנחנו שוב בעזה.
שני, 19.1, יום 1 להפסקת האש. אפס ימים למייק אנד אייק
בסוף השארנו את עזה למי שבאמת רוצה אותה. בדרך הביתה מהבסיס קיים מני את ההבטחה שהשמיע לכולנו ביום הראשון, איך שנכנסנו, ופתח סופסוף את החבילה של המייק אנד אייק. האמת, סוכריות לא משהו.
לפנייה לכתב/ת 
