לפני הגבולות - הילד צריך זהוּת

הוא עוד לא מבוגר, ממש לא, אבל הוא חייב להתנסות בכל מיני תפקידים, ללבוש כל מיני חליפות – חברתיות, פיזיות, מיניות – כדי לתפור את החליפה של החיים שלו, חליפה שאני ואתם כבר לובשים באופן טבעי שנים ארוכות – חליפה שנקראת "זהות".

כי השאלה אם טוב לך או רע לך בחיים היא שאלה מרכזית וחשובה, אבל הפסיכולוגיה גורסת שקודם כל ולפני הכל, לפני שתהיה מסוגל בכלל להשיב לשאלה הזו, תהיה חייב לענות על השאלה היותר בסיסית "מי אתה?" ורק אחר כך יבואו תשובות לשאלה "מה אתה רוצה ואיך אתה משיג את זה?"

לא מושלמים, אבל מתפקדים

הבאסה של המתבגר היא שאת התשובה לשאלות הללו הוא חייב לחקור על בשרו – ולעיתים, על הדרך, בתהליך החקירה הזה, הוא משגע את כל מי שסובב אותו. אל תתבלבלו – גם אם היא צורכת כמויות של אלכוהול וחוזרת מאוחר, גם אם הוא מסתגר בחדר שלו או מדבר אליכם בחוצפה – הוא חוקר, הוא בודק, הוא מנסה באופן סמוי להבין איך לעזאזל הופכים לאדם מבוגר בעולם הזה.

אני רוצה לומר לכם משהו ישירות מהלב – אני יודע שהחיים שלכם לא מושלמים, אתם לא מושלמים ויש בוודאי לא מעט אספקטים בחיים שלכם, תכונות והתנהגויות, שאתם מתביישים בהם. עצם היותכם מבוגרים אומר שהיתרון הענק שלכם על המתבגר הוא שלקחתם את כל האלמנטים הללו והצלחתם להכיל אותם, להתמודד איתם ולהפיק מהם חיים – לא מושלמים, אבל מתפקדים.

זה בדיוק השלב שהמתבגר שואף להגיע אליו – לקחת את כל הסתירות הפנימיות שבו, את כל הסדקים והפגמים שהוא רואה בעולם סביבו ולהצליח למרות אי השלמות הזו להתנהל בעולם, לעבוד ולאהוב בו. אולי לא תאמינו, אבל אתם בהחלט מהווים מודל בשבילו.

גבולות פיזיים, חברתיים ורגשיים

את הדברים הללו רצוי לשנן לפני שמתיישבים עם הנער לדון על הגבולות. גבולות לא קשורים לעונשים, למשמעת, אפילו לא לחוקים וכללים. גבולות קשורים לחיים. תמיד יש גבולות – משהו מתחיל, משהו מסתיים. חשבתם על כך שהגבול הראשון שאנחנו צריכים לכבד בחיינו הוא הגבול הפיזי? אם החלטתי לצאת מן הבית (קורה מדי פעם) לא אוכל לעבור דרך הקיר. אני חייב להשתמש בדלת. אני חייב לכבד את הגבול שהמציאות מציבה בפני.

אחריו בסדר העלייה לבמה מגיע הגבול החברתי – הנורמה, הכלל, החוק. לא מסתובבים בעירום בציבור, אוכלים ליד השולחן ולא בחדר, לא קוטעים בגסות אדם שמדבר.

לבסוף מגיע הגבול הרגשי: תכבד את הדברים שחשובים לי, אל תחשוף סודות שאני לא רוצה לחשוף, אל תגרום לי צער ומצוקה שלא לצורך.

אמרתי שגבולות קשורים לחיים. בניסוח אחר, גבולות הם דבר חיוני – אני צריך להחליט איפה אני מתחיל ואיפה אני נגמר כדי שתהיה לי קופסה ברורה שלתוכה אני – המתבגר – יכול להכניס את העצמי החדש שלי. זו למשל אחת הסיבות שיש מתבגרים שכבר לא רוצים ללכת לאירועים משפחתיים: נבנה להם עצמי חדש – קול, מגניב, סקסי – וקשה להם נורא להיכנס עכשיו לקופסת בית הסבא והסבתא, קופסה שבה נותנים להם נשיקה פולנית על הלחי.

ולכן דיון טוב על גבולות מתחיל במה כן ולא במה לא, מתחיל ב"יש" ולא ב"אין". בתרגום פרקטי – אילו תכנים מוחשיים חדשים מופיעים בעולמו של הילד שלכם, מה ממלא עכשיו את הקופסה? ובעיקר – אילו תכנים כדאי לו - ולנו – להכניס לתוך הקופסה הזו.

אם הייתי צריך לנסח פה מנטרה שתיכנס לראש, המנטרה היתה "שיהיה יצרן ולא צרכן, אקטיבי ולא פסיבי". לא מעט מתבגרים ימלאו את הזהות בצריכה פסיבית – של משחקי רשת, סמים ואלכוהול או שיטוט של שעות בפייסבוק.

מתנסחת כאן משוואה בעייתית – הצורך בחוויות חדשות הוא חיוני וברור. הסביבה המודרנית מקצרת מאוד את הדרך להשגת חוויות חדשות והיא תובעת מאיתנו פחות מאמץ אישי לצורך העניין. המטרה שלכם היא לדרבן לכיוון של ערוצים אקטיביים יותר – נגינה, אופניים, ספורט לכל סוגיו, כושר, יצירה (משחק, שירה, בישול, ריקוד, צילום, קולנוע וטלויזיה, כתיבה), טיול ואפילו שיחות ברמות גבוהות יותר ובערוצים עמוקים יותר עם אבא ואמא, כשמתאפשר.

הקופסה חייבת להתמלא בדברים שמשיגים את שתי המטרות גם יחד – גם את המטרה המיידית: כיף, וגם את המטרה ארוכת הטווח: בניית הערכה עצמית. ככל שהזהות העצמית ברורה ומוערכת יותר, קל לנער להבין גבולות ולכבד אותם, פשוט משום שהוא אוהב יותר את החיים האלה ובעיקר, אוהב קצת יותר את עצמו.

זו שאלה שאנחנו לא ממש שואלים את עצמנו באופן ישיר – עד כמה הילדה או הילד שלנו אוהבים את עצמם.

• גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג ומנחה סדנאות וקורסים  בנושאי חשיבה יצירתית והורות. לכל הטורים של גיל ונטורה בערוץ הורים.