עיניו זולגות דבש, אני מתה ללקק אותן

אני רואה אותו מוציא לי את המילים מהפה כאילו הן קטניות שקונים בשוק. משטח אותן. פורש ובורר. לבסוף מעיף החוצה את הפגומות. נותר מאוכזב עם חופן קטן מדי.

"אני ודיוויד לא ממש נפרדנו".

משהו במבט הדבש שלו נראה לי נכסף. "את רוצה שהוא יחזור?"

"אני דווקא מכיר שלג. הייתי כמה פעמים בחופשות סקי בשווייץ. וכשהייתי קטן אמא שלי גרה בניו יורק כמה שנים. ובניו יורק יורד המון שלג". אני תוהה איך זה שלא גר עם אימא שלו. עם מי הוא גדל, עם האבא?

"זה נשמע כאילו את שואלת על הצבא. עוד כמה שנים יא מנייאק..." הווריד מתפקע איתו כשהוא צוחק. "נשארו לי עוד שלוש. אם לא יעיפו אותי קודם". העיניים שלו זולגות דבש. אני מתה ללקק אותן. "איזה שנה את?"

"את דווקא ממש לא נראית ירוקה".

"לא? איך אני נראית?"

לא ממש הצלחתי להבין אם זאת מחמאה. אבל בכל מקרה, רק כמה דקות מאז נכנס לחדר ואני מרגישה שהוא כתוב לי בעור. בא לי להתפשט ולהשתרע ולהיחשף בפניו כמו ספר. שיקרא אותי. ידפיס אותי. יכרוך אותי. שיחבר לי סוף חדש. שישתמש בי כמה שהוא רוצה... ורק שלא יזרוק. אני פתאום נבהלת.

הברכיים שלנו נפגשות, וכמו שתי אבני צור, ניצתות

אני מושכת בכתפי ומשקרת, "לא. אני לא רעבה" ומתיישבת. מולו. הברכיים שלנו נפגשות, וכמו שתי אבני צור, ניצתות. אני מתה ללטף אותו, אבל הידיים שלי מחזיקות ברגלי השולחן. כואב לי באצבעות. כאילו כוחות פנימיים עזים דוחפים לי את הדם החוצה. דרך הציפורניים. אין לי מושג אם זאת התאהבות, כמו שחשבתי קודם, או סתם משיכה מטורפת. מה שזה לא יהיה, אני עולה בלהבות.

כמה דקות חולפות, כוח המשיכה לא מאבד מערכו, ואני ממהרת להוציא את המזרון הדקיק מהחדר של אילנה ואיילת, לפני שיתחרט. הוא עוזר לי להניח אותו למרגלות המיטה שלי. "תודה", הוא אומר והעיניים שלו זולגות לי על החולצה. עוד כמה שניות ואריק נרדם. הגוף שלו מתערסל לתנוחה עוברית. כפות רגליו הגרומות מבצבצות מן השמיכה.

בבוקר אני מתעוררת ופוגשת בו על המיטה שלי. מסתכל עליי. העיניים שלו שוב מגירות מן המתוק מתוק הזה. "אתה כמו דבורה", אני אומרת לו ומעיזה ללטף את ירכו.

קשה לי להאמין, אבל גם אריק מתאהב בי. "אריק חולה אהבה", הבנות בדירה קוראות לו. על משקל הסרט שבדיוק יצא לאקרנים. הוא מנצל כל רגע להיות איתי. מסתכל עליי שעות. ותמיד, באיזשהו שלב במהלך היום, נוטל דף, מוציא פחם שחור ועפרונות מתוך נרתיק כלי העבודה שלו, ומצייר אותי. "סוג של תיעוד כזה", הוא אומר לי. כאילו הפרצוף שלי והגוף שלי משתנים משעה לשעה ויש סיכוי שכבר לא יזהה אותם בפגישה הבאה. עשרות סקיצות חפוזות אך מדויקות להדהים, נערמות בפינת המכתבה. אחר כך מוצאות עצמן תלויות על הקיר.

"אם אהבה היא לא אובססיבית, אז זאת לא אהבה"

"שטויות", אריק מתעקש. "זה סוג של מלאכת תיעוד. אין בזה שום דבר נרקיסיסטי, כי אני זה שתולה את הציורים. ואין פה שום דבר אובססיבי, כי מדובר באהבה. ולא איכפת לי שהיא אובססיבית. כי אם אהבה היא לא אובססיבית, אז זאת לא אהבה".

הפרצוף השחור שלי מביט בנו מכל פיסת טיח ריקה. גם הגוף שלי. עם או בלי בגדים. כמו שאריק חולם אותי. אני מצידי, לא יכולה לנשום בלעדיו. כל פרידה, אפילו לכמה שעות, קשה ומרה כמו פרי בוסר. ובכל זאת, אני "שומרת על עצמי", כמו שנהגה נינט להטיף לרוזי ולי. אני לא שוכבת איתו. למרות שזה הדבר שאני רוצה בעולם כרגע.

העולם פורח מזכרוני. תאי המוח שלי עוברים אריקיזציה מואצת. אין בהם דבר זולת אהובי הלבן. אפילו את אימי ואחי הקטן אני שוכחת. כבר חודשיים רצופים שלא נסעתי לבקרם. המוח שלי לא מסוגל להשלים מהלך מחשבתי אחד בלי אריק.

אני מאורקת לגמרי.

• מתוך הספר החדש "מכּתוּבּ" מאת איריס אליה-כהן, בהוצאת הכבשה השחורה - הקיבוץ המאוחד. איריס אליה-כהן, ילידת 1969, נשואה ואם לארבעה, יוצרת רב-תחומית, מתגוררת בקריית טבעון.