כוכב כלכלי
אנדרו רוס סורקין, כתב ניו-יורק טיימס, מייסדו של בלוג עטור שבחים, מחברו של רב מכר שיהפוך בקרוב לסדרת טלויזיה, הוא מאמין גדול באיסוף פרטים ומידע וממשיך ללמוד בכל יום
הדובר: אנדרו רוס סורקין, הכוכב העולה של הניו יורק טיימס. בגילו הצעיר (33), חולש סורקין על עמדת מפתח וזוכה להערכה, בוז וקנאה גם יחד. מלבד העובדה שהוא כתב בכיר במדור העסקים של "הגברת האפורה", הוא גם זה שהקים בשנת 2001, כשבעיתון המעונב בקושי ידעו מה ההבדל בין אינטרנט לכמה צלילי חיוג מקוטעים, את "הדיל בוק" - אולי בלוג העסקים הנחשב ביותר באינטרנט.
מאתיים אלף מנויים לניוזלטר וכשניים וחצי מיליון גולשים בחודש, זיכו את סורקין במספר פרסים ותארים, ביניהם "בלוג העסקים הטוב ביותר לשנת 2007". הוסיפו לכך מעל שלוש מאות אלף גולשים שעוקבים אחרי חשבון הטוויטר שלו - קבלו מטאור מדיה מקומי.
זה לא בא לו בקלות. סורקין נולד במנהטן ועבר בגיל שבע לפרבר העשיר סקרסדייל. בנם של עורך דין ומחזאית, אח לאשת נדל"ן צעירה שטוען כי רצה להיות קופירייטר והיה צופה בסופרבול רק בשביל הפרסומות, שקל גם קריירה כאחראי על שיבוץ התכניות בטלוויזיה.
"למורת רוחם של הוריי הייתי צופה בהמון טלוויזיה ורציתי להיות הבוס של NBC", הוא מספר, "הייתי בונה לי דיארמה בתוך קופסת נעליים וממש מרכיב את לוח התכניות. אני די חושב שזה עזר לי לפתח חוש לגבי רצון הקהל, מה הם רוצים ובמה הם מתעניינים. אני חושב על זה הרבה. בשבילי, הקהל כמעט תמיד יגיע לפני הסיפור. בנוסף, הייתי צופה אדוק של מהדורות חדשות".
גז בעלייה. רוס סורקין
חושב על ההורים בכל מאמר
סורקין, בוגר אוניברסיטת קורנל, החל את דרכו בטיימס עוד בהיותו תלמיד תיכון, שם ניצל את ההזדמנות שניתנה לו "לצלם ולהדק מסמכים", בשביל לקנות דריסת רגל במקום, תוך שהוא עוזר לכמה דינוזאורים לפתוח תיבת אימייל. הוא המשיך בהתמחות בזמנו הפנוי כסטודנט, הספיק לפרסם לא מעט מאמרים עוד בטרם סיים את לימודיו האקדמאיים. הקריירה העיתונאית כללה גם גיחה קצרה ללונדון, חלטורה זריזה ב"ביזנסוויק", אפילו התמחות ב"אינסייד אדישן".
"למדתי שם המון", הוא מודה, "המנחה היה ביל אוריילי, זה היה הקיץ בו שלט הסיפור של או.ג'יי סימפסון".
אתה מעין שילוב של אבא ואמא?
"זה מצחיק, כי אבי אנליטי מאוד ואמי אוהבת סיפור טוב. אני חושב עליהם בכל פעם שאני כותב מאמר. לא כל כך מה הם יגידו, כמו הדרך השונה בה הם קוראים עיתונים. אני רוצה שהמאמר יהיה מתוחכם ושאבא שלי ילמד משהו חדש, יחד עם זאת אני מנסה למצוא דרך לשלב דרמה ועלילה ולהשאיר את זה נגיש, כדי שאמא שלי תחשוב שזה סיפור מגניב ומעניין ותספר עליו לחברות שלה. אני אוהב את העבודה שלי, לכן זה החיים שלי ולא רק עבודה".
אין הבדל?
"לא. אני רק רוצה לתת לאנשים זווית הסתכלות שונה על סיפורים קיימים ומשקיע בזה זמן רב. הרי התחלתי עם הבלוג לבד, בבית, כשאני רווק עם לפטופ. כעת כבר יש לנו צוות של ששה עשר אנשים, והחודשים האחרונים היו מאוד עמוסים ומוצלחים מבחינתנו. אנחנו כבר יותר ממוסדים, זה פחות אני ויותר הצוות. אמנם אני העורך, אבל אני מכנה את עצמי 'המעודדת האחראית', אני מדרבן את כולם וכותב פחות מבעבר".
כיום הוא גר באפר ווסט סייד עם אשתו פילאר, סוכנת ספרותית שכבר התרגלה לשעות המוזרות בהן הוא כותב, ועם שני תאומים בני שלושה חודשים. "להיות אבא זה דבר די מדהים", הוא מחייך.
הבלוג והניוזלטר, שהגיעו בהמשך לטור אותו פרסם באופן קבוע בימי ראשון (כעת הטור מתפרסם בימי שלישי, באינטרנט), קנו לו תהילה. אולם, דווקא שם משפחתו גורר תגובה זהה על בסיס יומיומי, "תמיד שואלים אותי אם אני מקורב לתסריטאי ארון סורקין. עכשיו גם מחמיאים לי על 'הרשת החברתית'. הוא עדיין הסורקין הגדול יותר. לא נראה לי שהוא מקבל תגובות על הספר שלי".
סורקין נשבע שהוא לא עורך את עמוד הוויקיפדיה שלו, אך מודה שהוא "התפתח בצורות די מוזרות. אני אפילו לא בטוח לגבי כמות המאמרים שצוינה שם".
לפי ההערכות, כתב סורקין למעלה מ-2000 מאמרים (120 מתוכם הופיעו בעמוד הראשון של העיתון). בין הסיפורים והסקופים המוכרים יותר, ניתן למצוא את רכישת בנק ההשקעות ג'יי.פי.מורגן על ידי צ'ייס, קניית לנובו על ידי ענקית המחשוב HP, ואת ההחלטה של רופרט מרדוק, האויב המר ביותר של הניו יורק טיימס, לרכוש את הוול סטריט ג'ורנל. היה זה מהלך שהפך לאבן דרך בתולדות העיתונות האמריקאית ואשר שלח את הוול סטריט ג'ורנל למקום הראשון ברשימת היומונים הנפוצים ביותר באמריקה.
אנשים מנסים להשתמש בך בכדי להטות את דעת הציבור?
"אני חושב שלכל אדם שאני מדבר איתו במהלך היום יש איזשהו אינטרס. אני רוצה לחשוב שאנשים נחמדים מטבעם, אבל, אם להיות ריאלי, הרי שלכל אחד יש מוטיבציה לקדם משהו, או להרוס עסקה למישהו אחר כי הוא הפסידו אותה. למשל, מנכ"ל שרצה לקדם עסקה בניגוד לדעתם של חברי ההנהלה ורק ביקש להביא את המידע אל הציבור, או חבר הנהלה שהתנגד למנכ"ל. יש כאלו שחושבים שאם הם יעזרו לי היום, הם יקבלו משהו בהמשך הדרך. תפקידי זה להשאיר את רמת הכנות על בסיסה, ועכשיו קל לי יותר לעשות זאת ולהצליב מקורות מידע. כבר אין לי אשליות בנושא - תמיד יש אינטרס".
הילד השובב של המוסד המעונב
סורקין מודה כי הוא "לומד בכל יום", וכי בתחילת הדרך "מושגים פשוט עברו לי מעל הראש. מה שכן, גיליתי שלשאול, במקום לשתוק מחשש להיראות טיפש, עובד הרבה יותר טוב. עכשיו אני מרגיש יותר בנוח מבעבר, וכבר לא כותב לעצמי הערות".איך זה לעבוד בסביבה כמו זו של הניו יורק טיימס?
"אני פה כבר מגיל 18, שזה יותר מהרבה מאוד כתבים אחרים. אני מרגיש פה בבית. כמו בכל משפחה, ישנם חילוקי דעות ודברים שאתה לא מבין, אבל בסופו של יום ולילה, אני פה כי אני אוהב את המקום".
סורקין מתייחס לנזיפות מצד עורך העיתון ביל קלר שטען שסורקין "חצה את הגבול" ולא הפגין "איפוק ועידון" בכך שקרא למנכ"ל ג'נרל מוטורס להתפטר. לא נדמה שאכפת לו, לסורקין, והדבר אפילו מסייע לו לטפח את תדמית הילד המקצוען-אך-שובב של המוסד המעונב. הוא גם לא חשש 'להיכנס' באחד הכוכבים הגדולים ביותר של העיתון, זוכה פרס נובל לכלכלה ובעל טור הדעה הפופולרי פול קרוגמן, על כך שהמליץ להלאים את מערכת הבנקאות. עורכי העיתון מיהרו להשקיט את הפרשה והניצים, בטוענם כי סורקין פישט יתר על המידה את מה שכתב קרוגמן. הוא מצידו לא רואה את העניין כנזיפות, "הדילבוק מעורה בערכים ובסטנדרטים של העיתון, אף אחד לא ממש אומר לי שאנו מרחיקים לכת. זה מדיום חדש, בעבר לא יכולנו לחשוב על קישורים לאתרים או עיתונים אחרים, נניח כמו ה'פייננשל טיימס'. רעיון מטורף! דברים פשוט היו חדשים עבורנו. האם לפרסם מסמכים שלמים? עד כמה רחוק אפשר להגיע?".
האם יכולת להצליח באותה מידה לולא היית נשען על פלטפורמה מעין זו?
"זו שאלה מסובכת מאוד. עכשיו? ברור שהגישה שלנו עובדת היטב. ההתרחבות בתוך העיתון עצמו הולכת מצוין, אבל זה היום. האם יכולנו להצליח לו התחלנו כעסק עצמאי? קשה לדעת, כי הרבה מההצלחה המוקדמת הגיעה בזכות הניו יורק טיימס ואני לא שוכח את זה לרגע. אני שמח בנישה הזו שחפרתי לעצמי פה, עם קהל וקהילה מסוימת".
מה דעתך על ההדלפות דרך אתר ויקיליקס?
"אני לא בעד או נגד. אני לא בהכרח רואה את האתר הזה כמפעל עיתונאי. האם המידע הזה נגנב? מהיכן הוא מגיע? השאלה היא האם להפיץ את כל המידע? כעיתונאי אתה חושב ששקיפות היא הדבר החשוב ביותר, שכולם צריכים לראות את הכל. תן לקורא להחליט. אך יש בי חלק, אולי זה החלק המסורתי שבי, שחושב שעם מידע מסווג מגיעה אחריות לגבי ההקשר של החדשות והדרך בה אתה מציג אותן. יש לי דעות חלוקה בנושא. אגב, אני מרגיש שהרבה מבני דורי לא חושבים כמוני. ראיתי כתבה על ויקיליקס וכל התגובות, פחות או יותר, היו בסגנון של 'יאללה ויקיליקס!' וכולי. זו דינמיקה מרתקת".
סורקין מרבה להופיע בטלוויזיה (בתכנית של צ'רלי רוז, בוקר טוב אמריקה, בערוץ CNBC ובתכניות האירוח של ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר). הוא זכה להופיע ברשימת המנהיגים הצעירים של הפורם הכלכלי העולמי וברשימת הצעירים המבטיחים של ואניטי פייר. עורך הירחון, גריידון קרטר אמר ש"יש משהו במראה הנערי, הג'ימי סטיוארטי שלו, שכובש את הגברים המבוגרים עליהם הוא כותב".
אולם, נדמה כי ההצלחה גדולה ביותר שלו עד כה היא הספר "גדול מכדי להיכשל" בהוצאת ויקינג, שנמכר כבר בלמעלה משבע מאות אלף עותקים. הכותר זכה בפרס ג'ראלד לואב והופיע ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. לאחרונה אף החלה רשת HBO לצלם מיני סדרה המבוססת על הספר, בהשתתפותם של פול ג'יאמטי (שיגלם את נגיד הבנק הפדרלי בן ברננקי), וויליאם הארט (שר האוצר לשעבר האנק פולסון), דן הדייה (יו"ר ועדת הכספים ברני פרנק), והכוכב הצעיר טופר גרייס (שיגלם עובד ממשלתי זוטר).
אכפת לך מהאנשים עליהם אתה כותב?
"כאנשים? אני לא יודע אם אני אוהב את כולם. כנראה שכן אכפת לי. אני רוצה שהם יכבדו את מה שאני כותב, גם אם הם לא יאהבו את זה. לרוב אני מעדיף כבוד לעבודה שלי. יש בהם אנשים שבריריים, בהחלט. ראה, מרחוק כולם נראים דו מימדים, עם תואר גדול והמון כסף ומטוס פרטי. אבל כשאתה לומד להכיר אותם מקרוב, בסופו של יום, כולם אנשים שלובשים את המכנסיים רגל אחת בכל פעם וכל הקלישאות האלו. רובם אינם חכמים כמו שחשבת שהם, הטיפשים אינם טיפשים כמו שחשבת אותם להיות. זה לעולם לא שחור או לבן, אלא תמיד אפור ובאמצע. זה אולי לא מספק אנשים, אך זוהי האמת"
ריחמת פעם על מישהו והעדפת להגן עליו ולא לפרסם את המידע שבידך?
"לא. היו פעמים בהם שקלנו את הדרך הנכונה בכדי לשמור על חיסיון מקורות המידע שלנו. במהלך עשרת החודשים שנדרשו בכדי לכתוב את הספר שלי, הרגשתי שגם אם הבנו מהי הידיעה, הרי שמעולם לא נכנסו אל תוך החדר ושמענו את השיחות, או למדנו על ההחלטות מולן האנשים האלו עמדו, או היו צריכים לעמוד. כציבור, אנו משליכים על האישים האלו הרבה דברים, אך רציתי לתאר את כל המשבר הגדול כדרמה אנושית, כסיפור שחיבר בין כל המוסדות והאנשים. האנשים עצמם חשבו שהם גדולים מכדי להיכשל. לא ידעתי אם הספר יצליח או אם אקבל את הראיונות שביקשתי עבורו, תהיתי האם אנשים ייפתחו אלי. בהתחלה זה היה די מפחיד, אבל בד בבד חשתי שאני נמצא בעמדה די ייחודית בכדי לספר את מה שקרה. הכתיבה התגלגלה כמו כדור שלג, בו כל פיסת מידע יוצרת יותר ויותר מומנטום. ולא, איש לא ביקש ממני לצנזר מידע או לשנות את הזווית בכדי להגן על מישהו. ישנם אנשים שהרגשתי די רע עבורם. מה שנחמד הוא, שישנם קוראים שמזדהים מאוד עם דמות כזו או אחרת, ישנם אחרים שפשוט שונאים את אותה דמות וחושבים שמדובר בנבל הגדול ביותר שיש. אני חושב שדי הצלחתי בסחיטת רגשות מהקוראים".
האם לא מדובר באובר רומנטיזציה? הרי בסך הכול מדובר בכמה אנשים שרוצים לעשות כסף.
"זו דעת שחור ולבן, המטרה שלי הייתה לתת פרספקטיבה על מה שקרה".
נתת להם פריזמה להתבונן דרכה.
"ראה, אולי בעוד עשרים או שלושים שנים, להיסטוריונים תהיה את הפרספקטיבה בכדי לשפוט את מה שקרה כאן. עכשיו הכול נמצא בשלב מוקדם מדי וכתוצאה מכך, מי שכותב ומנתח את התקופה הזו ישגה או יהיה בר מזל. קשה להיות צודק בשלב הזה. לכן, הערך המוסף לטובת העכשיו וגם לטובת ההיסטוריה נמצא באיסוף של כמה שיותר מידע עדכני ומדויק. הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות זה שבעוד עשרים שנים אותם היסטוריונים ישתמשו במידע שגוי. אני נותן הרבה קרדיט למרבית העיתונים בכל הנוגע לסיקור המשבר הכלכלי, אך בלא מעט מקרים - האמת הייתה שונה בתכלית".
מגבלות התפקיד וחוסר הביטחון
לדברי סורקין, אסור לו להשקיע במניות ("גם לא נראה לי שאני רוצה. האמת, זה לא נשמע כמו רעיון מוצלח"), וגם לא לקבל מתנות או לתרום כסף למועמדים פוליטיים. אל השמועה הגורסת כי הציעו לו לערוך את השבועון "האובזרבר" הוא מעדיף שלא להתייחס ורק אומר כי "הדבר מעולם לא הוצע לי באופן רשמי".
"בדרכי המוזרה, אני עוסק בהרבה דברים ואוהב את כולם. אני אוהב לנסות דברים חדשים ולא פוסל אפשרויות לעשות משהו מעבר לעיתונות, אבל מה שמגניב זה שאני כותב על אנשים חשובים וכעת אני בעמדה בה כותבים עלי. אני לא משוכנע שדי כיוונתי לשם ולא חושב שאני מפסיד משהו בגלל זה. אתה תצחק, אבל העבודה היא גם התחביב שלי. אם כבר משהו אחר, אז כשאני יכול אני משתדל לראות טלוויזיה או לישון".
דרג לי את המאפיינים שבך.
"אני בנם של שני הורים מדהימים, אחיה של אחות מגניבה מאוד, בעלה של אישה נהדרת, אביהם של שני הילדים הכי חמודים בעולם - או ככה אני חושב, ועיתונאי עם זיק יזמי שקיבל בגיל צעיר הזדמנות מדהימה לעשות דברים מטורפים ומדליקים באחד המוסדות הגדולים בעולם".
מה מניע אותך?
"פחד. אני חושב שפחד מניע אנשים, או תחושת חוסר ביטחון עמוקה. במקרה שלי, אני לא רוצה להחמיץ את ההזדמנויות, את האפשרויות. אני קם בכל יום ורואה מאה דברים שאני יכול לעשות ומנסה להספיק את כולם. כל יום. אף אחד לא רוצה להיכשל, אבל אני מפחד להחמיץ את הדברים הטובים. לתפוס את כל החוויות שהחיים מציעים לי".
