השמיע את קולם
אחרי יותר מ-13 שנה, שאלות רבות מדי סביב אסון השייטת נותרו פתוחות. באמצעות שחזורים מרשימים, עדויות ופתחון פה להורים הכואבים, הצליח גדי סוקניק לייצר סרט שעוד ילמדו בבתי ספר
התבנית מוכרת, מוכרת מדי. אנשים צעירים נשלחים למשימה בטחונית או לאימונים מפרכים, והם יוצאים אל הלא נודע בפחד ובאומץ לב גם יחד. משהו משתבש, הם שבים מן המשימה בארונות, צה"ל מבטיח שיחקור את האמת עד תום וגם יבהיר למשפחות השכולות מה אירע שם וגם יפיק לקחים.
מקימים איפוא ועדת בדיקה, אולי אפילו שתיים או שלוש, אבל האמת נותרת חבויה אי שם בין הצורך בדיווח לנסיונות הטיוח, בין אטימות הלב של המערכת לבין הלמות הלב הפצוע של ההורים. אל כלל הציבור הדברים יגיעו, אם יגיעו, רק כשיהיו כותרות - אב עותר לבג"ץ כדי לקבל לידיו חומרי חקירה, לוחמים ששרדו זוועות פותחים את הפה, איש טלוויזיה מתגייס כדי לשאול את השאלות הנכונות.
גיוסו של גדי סוקניק לבירור האמת באסון השייטת ממש מתבקש, משום שהאיש היה לוחם ביחידה בנעוריו, משום שהאסון עלה בחייהם של 12 לוחמים ומשום שעל אף התחקור הנמרץ של צה"ל, סימני השאלה שנותרו אחרי יותר מ-13 שנה פשוט רבים מדי.
תחליף ראוי לאסקפיזם בלוי
להלומי מסיבות הסילבסטר שהעדיפו את מנת האסקפיזם שלהם על פני הסרט הטוב והמנומק הזה, נזכיר נשכחות: לוחמי השייטת יצאו למשימה בלבנון. הוטל עליהם להניח מטענים ברכב של בכיר חיזבאללה ולשוב הביתה בשלום.
מה השתבש בלילה ההוא בלבנון? (צילום: AP)
כשהגיעו לכביש שהוביל ליעדם, נפתחה התופת: מה היה שם? זירת מטענים מאורגנת של האויב או תקלות במטענים שהלוחמים נשאו על גבם? יריות מכל עבר, כפי שחלק מן השורדים דיווחו, או משהו אחר לגמרי - מפני שכלל לא נמצאו קליעים? ואיך לא נמצאו רסיסים של המטענים על הגופות או על הפצועים? ומדוע התגלה באיחור כה גדול שהמזל"ט שצילם את הזירה לפני הפעולה שידר בתדר לא מוצפן וכל המידע הגיע גם לחיזבאללה? ואחרי כל זה - מי נושא באחריות למה שאירע?
סוקניק יצא לדבר עם כל אנשי היום ההוא, מבין הלוחמים וכוח החילוץ שנקלע בעצמו לתופת, ועבר אחד-אחד על פני שר הביטחון דאז, מפקד חיל הים ומפקד השייטת ופרשנים צבאיים, ואף נתן להורים דקות מסך ארוכות כדי לדבר על הכאב, והכל בתקווה לפתור את התעלומות שנותרו בעינן ממבצע "שירת הצפצפה".
מי שציפה לפתרון, קיבל עוד ועוד שאלות מטרידות, חלקן קשורות לדרך לבירור עובדות בצבא וחלקן לדרך שבה העובדות הללו מגיעות לידיעת ההורים השכולים.
מסקנות עצובות
משה רודובסקי, אביו של אחד הלוחמים שנהרגו באסון השייטת, לקח לפני שבועות את כאביו וצערו לבג"ץ, בתקווה ששם תתבהר לו תמונת האסון. ספק אם תתבהר, ספק אם יחווה אמפתיה גדולה מזו שהובילה את סוקניק לעשיית הסרט. מכל מקום, צה"ל מצטייר בסרט שוב כארגון שאינו יודע לבחון את כשלונותיו שלו בעין פקוחה ולהודות בהם בגלוי. אם כך, גם המנומנם שבצופים יכול לשאול את עצמו, איך אפשר להפיק לקחים ככה.
אסון השייטת (ידיעות אחרונות, ספטמבר 1997)
כיוון שמבחינה ויזואלית סרטים כמו של סוקניק עלולים להפוך למצעד של ראשים מדברים, כוחם הדרמטי נובע בעיקר ממה שתראו על המסך כשתשמעו את הקריינות המפרטת את מהלך האירועים.
שילוב מצוין של שחזור, צילומים בזמן אמת ואפקטים ממוחשבים יצר כאן תחושה שהצופים הוזמנו להתלוות לפעולה עצמה. מעבר לכך, התחקיר היה קורקטי, מסודר, נהיר ומקיף במידה שהופכת את "קול אנשי השייטת" לסרט שצריך ללמדו בבתי ספר לקולנוע וטלוויזיה, בבחינת "ראו איך צריך לעשות את זה נכון". הצרה היא שבעתיד, בהעדר שינוי מאסיבי בתפיסה הצה"לית, עוד נראה יותר מדי סרטים כאלה.
