"זאב רווח קרא לי האשכנזי הטוב"
יעקב בן סירא, מהמצחיקנים הגדולים שידע הקולנוע הישראלי, כבר בן 83, אבל את שטף הבדיחות שלו אי אפשר לעצור. "הצעירים אוהבים אותי, קוראים לי תותח", הוא מספר. יצאנו איתו למסע נוסטלגי בין סרטים, זיכרונות ורחובות
יעקב בן סירא כבר בן 83, אבל אל תצפו ממנו להוריד קצב - אין לו זמן לזה. השחקן הוותיק, שהשתתף בעשרות סרטים והצגות בישראל, ממשיך בפעילות בשיא הכוח ועם חיוך תמידי על הפנים. להיות עצוב? הצחקתם אותו. "הגיל זה כרונולוגי, אני עובד לפי הפוטנציה, המרץ", הוא אומר. בין בדיחה לבדיחה, ניסינו לבדוק מה קורה היום עם אחד הקומיקאים האהובים בתרבות הישראלית.
בן סירא נולד כז'אק שירצקי בבלגיה ב-1927 ולאחר שהצליח להימלט מהנאצים, עלה ארצה ב-1945. ביחד עם חברו גדעון זינגר הקים את מועדון התיאטרון ובהמשך עשה הסבה לקולנוע. מאז "רק בלירה" ב-1963, הספיק לשחק בסרטים רבים - ברוב המקרים גילם תפקידים קומיים: "ארבינקא", "סלאח שבתי", "הוא הלך בשדות", "נורית", "קזבלן", "רק היום", "מבצע שטריימל", טיפת מזל" ועוד.
"אז עשו סרטים שמחים. עם הומור וצחוק" קובע בן סירא, ומדגיש במיוחד את שיתופי הפעולה שלו עם זאב רווח, שליהק אותו בדרך כלל לתפקיד "האשכנזי הטוב". "עשיתי איתו הרבה סרטים", הוא נזכר. "הוא היה לוקח את התסריט וזורק אותו לכל הרוחות, והיינו עושים סצינות על הסט. זאב רווח תמיד נתן לי להיות האשכנזי הטוב. יש לי חברים במאים שאומרים לי: 'אתה האשכנזי היחידי שאני אוהב'".
בן סירא ואשתו עדינה. צמד חמד (צילומים: אמיר בוגן)
למרות שבן סירא מזוהה עם התרבות היידית בארץ, בשנים האחרונות חבר לאנשי "הפקות המזרח", ימין מסיקה וירמי קדושי, והזמר תמיר גל בסרטים "צעדים נואשים", "תני סימן חיים" ועוד. "תמיר גל הוא עצבני, אבל אנחנו מיד התחברנו", הוא מספר. "האישיות שלי חזקה מאוד. המצלמה אוהבת אותי בצורה בלתי רגילה". בן סירא מדגיש כי הוא גם ניחן ביכולת דרמטית לא מבוטלת, אבל "להצחיק זו משימה הרבה יותר קשה".
בימים אלה הוא מציג ברחבי הארץ מופע משותף עם אשתו עדינה. בביקור בדירה שלהם בתל אביב - מגרש המשחקים הפרטי של יענקלה - גילינו אינספור צילומים, תמונות, מזכרות, וגם אוסף מקטרות ענק. "מאז שהפסקתי לעשן, אני אוסף פייפ", הוא מספר.
ברגע של רצינות, בן סירא מודה כי שטף הבדיחות הבלתי פוסק שלו והחיוך התמידי לחיים היא דרך להתמודד בין השאר עם הכאב הנורא שחווה בילדותו,
כשנמלט והותיר מאחור את משפחתו שנרצחה על ידי הנאצים. "קשה לי לדבר על זה, אז אני מעדיף לצחוק", הוא אומר וקובע: "עצבות זו מחלה. אנשים אוהבים לשקוע בעצבות, ולא לשקוע בשמחה".
ומה שממשיך לשמח אותו בכל יום הוא ההכרה והאהבה שהוא מקבל מהציבור, אפילו מהצעירים. "עד היום זוכרים את הטקסטים", הוא אומר, "הצעירים אוהבים אותי וצועקים אחרי ומבקשים אוטוגרפיות. הם קוראים לי עכשיו תותח. אהבת הקהל, זה מה שאני רוצה עד סוף ימי".
- תודות ליונייטד קינג, משה ולאון אדרי, הפקות המזרח והאוזן השלישית על עזרתם בהכנת הכתבה.
