נותן לחיות לחיות

בינואר 2010, עלה שמו של עדי גיל לכותרות בכל העולם והוא היה יכול להיות מרוצה מהפרסום, אילולא ההקשר שבגינו זכה לכותרות האלו. ספינת המרוץ שלו, אותה תרם לארגון הפועל נגד ציד לויתנים, הוטבעה על ידי ספינת ציד לויתנים יפנית שהספינה "עדי גיל" עלתה לה על העצבים. מסתבר, שספינת הפעילים נהגה להתחקות אחר הספינה היפנית מדי שנה, באזור אנטארקטיקה, במטרה לעצור אותה מלצוד לווייתנים. למרות החוק הבינלאומי האוסר על ציד לווייתנים, הרי שהספינה היפנית ממשיכה לצוד לויתנים מדי שנה, בטוענה שהציד נועד למטרות מחקר, בעוד שברור לכולם שבשר הלויתנים נמכר למסעדות ונועד למאכל. יפן היא אחת המדינות האחרונות בעולם שעדיין מתירה ציד לויתנים. ספינות הלויתנים פועלות באזור אנטארקטיקה, תוך ניצול פירצה בחוק הבינלאומי האוסר על ציד היונקים הימיים הגדולים. המכסה לציידים עומדת על כאלף לווייתנים בשנה.

עדי גיל (52), ישראלי מצליח תושב לוס אנג'לס, חבר לארגון Sea Shepherd Conservation Society לפני מספר שנים ואף תרם עבורם את ספינת המירוץ הנקראת על שמו, עבורה שילם מיליון דולר (המחיר המלא עמד על מיליון וחצי). מדובר בסירת מירוץ המסוגלת להגיע למהירות של כמאה קמ"ש, שהספיקה להקיף את העולם בשישים ימים. כך, נותר גיל ללא הספינה שנשאה את שמו ועם תביעה נגד אותו ארגון בו תמך.

"מנהל ומייסד הארגון, פול ווטסון, הבטיח לקרוא לספינה החדשה בה ישתמש הארגון בשמי, אך לא עשה זאת למרות ההסכם שהיה בינינו", מסביר גיל.

איילה כתבה - גיל וכלבה

למרות הפגיעה האישית והריחוק שנוצר בינו לבין ארגון "סי שפרד", גיל עדיין פעיל מאוד בכל הקשור להצלת לויתנים ודולפינים. למעשה, יום לאחר הראיון עמו, הוא כבר טס לעיר קטנה ביפן, שם ידוע לו שצדים דולפינים למטרות אכילה. הוא כבר הספיק לסגור מסעדה בסנטה מוניקה לאחר שנודע לו שמגישים שם בשר לווייתנים ("אתה צריך קשר מיוחד עם השף"). אם זה היה תלוי בגיל, הוא היה מקדיש את כל זמנו למען הצלת חיות. כשהוא לא טס ברחבי העולם ולא נפגש עם ארגונים אמריקאים ובינלאומיים להצלת חיות (מתרנגולי הודו ועד לויתנים), הוא מנהל שתי חברות, American Hi Definition ו-Sweet Water Digital, להספקת ציוד, כמו מקרנים וניידות שידור, להקפות של סרטי קולנוע ולאירועים גדולים, דוגמת האוסקר, האמי, הגראמי, תוכניתו של ג'ימי קימל, אמריקן איידול ועוד. יש לחברה גם בניין גדול ואולם הקרנה מפואר הכולל ארבעים ושמונה מקומות ישיבה, אותו הם משכירים להקרנות פרטיות.

הצלחה ללא השכלה

גיל, מבחינות רבות, הוא סיפור ההצלחה מהסוג שעליו מתרפקים צעירים רבים המגיעים מהארץ עם מעט מרשרשים בכיס וחלומות גדולים. רק על מנת לתת תקווה לכל אלו שאינם בעלי השכלה גבוהה, נוסיף שגיל בקושי סיים תיכון ושאין לו תעודת בגרות.

"לא אהבתי ללמוד", מודה גיל, "הלכתי לבית הספר הטכני ברמת גן, אורט סינגלובסקי, ובחודשים האחרונים בקושי הגעתי לבית הספר. אבל, זה היה אחד מבתי הספר הטובים בארץ, כך שכשהגיע זמני להתגייס קיבלתי הזמנה לקורס טיס וזה עשה לי טוב לאגו. בסופו של דבר לא סיימתי קורס טיס כי הייתי קצת קטן וכל המסעות והאתגרים הפיזיים היו קשים מדי עבורי, אז עברתי לכנף שתיים ומכיוון שהגעתי מאורט סינגלובסקי, הם ניחשו שיש לי ידע באלקטרוניקה ושיבצו אותי בהתאם".

לאחר שנה נוספת בקבע, שב גיל הביתה ולעסק המשפחתי שאביו רכש במיוחד כדי שלבן יהיה מה לעשות בחיים.

"אבא שלי חשב שלא יצא ממני שום דבר בגלל שלא גמרתי את הבגרות", מסביר גיל בחיוך, "גם אמא שלי לא חשבה שיצא ממני משהו. הם ידעו שיש להם ילד יחסית מוכשר, אבל דאגו לגבי גורלו בעולם, ללא בגרות והשכלה. לכן אבא שלי קנה חברה בשם 'שחל', שסיפקה חומרי בניה, הוא קיווה שבכך הוא יבטיח את עתידי".

מקץ שנה בעסק המשפחתי, הודיע גיל לאביו שזה לא בשבילו והאב המאוכזב הודיע לו שאם כך, הוא יצטרך למצוא לעצמו מקום מגורים משלו ולעמוד על הרגליים בזכות עצמו. זה בדיוק מה שגיל עשה. מקץ עוד כמה שנים בארץ, בהן התגלגל בין עבודה בפיאט לעבודה כסאונד מן ב"קולן אלקטרוניקה", הוא החליט למצוא את מזלו בארצות הברית ובגיל עשרים ושש עלה על הטיסה לניו יורק ועזב את הארץ לתמיד.

"חבר שלי בדיוק החליט לעבור לארצות הברית וללמוד מכונאות וחשבתי שזה רעיון לא רע. נסעתי איתו לניו יורק בשנת 1983 וגרנו יחד בקווינס. עבדתי בגראז' של שמשון והרווחתי מאתיים דולר לשבוע, כמכונאי. אחרי כמה זמן, חברים שלי שגרו בלוס אנג'לס שיכנעו אותי שאצליח שם יותר והחלטתי לעזוב את ניו יורק. לקחתי את הפונטיאק החבוטה שקניתי במאתיים דולר ואת שש מאות הדולר שהצלחתי לחסוך מהעבודה ונסעתי לעיר המלאכים".

לנסיעה הצטרפו גם שתי בחורות ישראליות שביקשו לתפוס אתו טרמפ לניו אורלינס. לאחר שהגיעה החבורה לניו אורלינס, המשיך גיל את הדרך ללוס אנג'לס לבדו.

"אני זוכר שבדרך עצרתי בטקסס, לישון ליד איזה אגם, הסתכלתי על השמים והיו לי דמעות בעיניים. הייתי לגמרי לבדי וחשבתי לעצמי 'לאיזו הרפתקה נכנסתי?', בלי כסף כמעט, עם מכונית חבוטה מכל הצדדים וטריילר שגררתי ובו ישנתי. זו היתה התקופה שלפני הטלפונים הסלולרים, כך שרק על מנת להודיע שאני בסדר, וששום דבר לא קרה לי עדיין, הייתי מתקשר בכל ערב לחבר שלי בלוס אנג'לס, מטלפון ציבורי, כדי להשמיע אות חיים".

מקץ שבוע בדרכים, הגיע גיל ללוס אנג'לס עם הפונטיאק ששרדה את הנסיעה הארוכה ועם מעט המרשרשים שנותרו לו. כאן, הוא עבר לגור עם אחד מחבריו הוותיקים, אביעזר, ונפגש עם חבריו מכנף שתיים שהספיקו לעשות את המעבר ללוס אנג'לס לפניו.

"יום אחד, הוזמנתי למסיבת יום הולדת של אחד החברים שלי, אבי, שם פגשתי את ארז רם. ארז עבד בחברה שקראו להBackground Engineer , הוא הציע לי לבוא ולעבוד אתו שם כי הם בדיוק מחפשים עובד, זו היתה חברה של השכרת ציוד לסרטים. הגעתי לחברה וגיליתי שיש שם עוד ישראלי אחד, גדי שמו. זו היתה חברה קטנה ותיארתי לעצמי שהם חוששים לשכור עוד ישראלי כי נפטפט שם בעברית כל היום. הבטחתי שאדבר רק אנגלית ובאמת, בסופו של דבר, הם שכרו אותי כמקרין וידיאו. ה'ברייק' הגדול שלי היה חודשיים לאחר מכן. החברה רצתה לשלוח מישהו לקורס להפעלת מקרנים ב-GE בניו יורק ומאחר וגדי לא יכל לנסוע, הם הציעו לי".

גיל קצת היסס, כי בכל זאת, רק הגיע מניו יורק ובנסיעה ארוכה ומורטת עצבים, אבל ארז הסביר לו שמדובר בהזדמנות יוצאת מן הכלל שאסור לו לפספס וגיל נסע.

"לפעמים אנשים אומרים לי 'עדי, יש לך מזל בחיים', אבל אני אומר 'ההזדמנויות באות ויש אנשים שלא עוצרים לראות אותן, יש כאלו שחוטפים אותן', זה מה שאני עשיתי. לאחר שסיימתי את הקורס ושבתי לאל.איי., התחלתי לקבל הרבה עבודות בתוכניות משחק בטלוויזיה. עבדתי שבעה ימים בשבוע, לא יצאתי, לא ביליתי, לא הוצאתי כסף על בחורות, מקץ שנתיים הצלחתי לקנות בית בנורת' רידג'".

עם ההצלחה הגיע התאבון וגיל הבין שאם הוא רוצה להגשים את החלום האמריקאי, הוא צריך להיות בעל העסק בעצמו.

"היתה לי הזדמנות לקנות שני מקרנים גדולים ולהתחיל לספק את השירות בעצמי. הצעתי לארז לפתוח איתי חברה פרטית משלנו. לקח לי קצת זמן לשכנע אותו, כי היתה לו אישה וילדים, אבל בסוף הוא השתכנע, קנינו את המקרנים והתחלנו את העסק מהגראז' שלי בבית בנורת' רידג'. התוכנית הראשונה שקיבלנו היתה American Funniest Home Video, אתם עבדתי בחברה הקודמת והם הכירו אותי כבר ושכרו את הציוד מאתנו".

גיל המשיך לגדול ולהתפתח, רכש מקרנים חדישים, העבודות לא הפסיקו לזרום: אמריקן איידול, האמי, הגראמי, האוסקר, הקרנות של סרטי קולנוע גדולים כמו אווטר, תוכנית הטלוויזיה של ג'ימי קימל והרשימה עוד ארוכה. הוא עבר מביתו בנורת' רידג' לבית מפואר בוודלנד הילס, המשקיף אל עבר נוף נפלא של הואלי, עם בריכת שחיה וג'קוזי, שם הוא מתגורר עם כלבתו קיילה, המתוקה וחברותית, שמנמנמת בזמן הראיון על הספה, ומספר תוכים המנהלים עם גיל דיאלוג מעניין.

מפרץ עקוב מדם. פרצה בחוק הבינלאומי

בזכות התרנגול שלום

גיל אינו נשוי ואין לו ילדים, אין לו גם תוכניות להתחתן או להביא ילדים.

"אני לא מאמין בפרו ורבו", הוא אומר, "העולם היה הרבה יותר טוב בשנת 1900, אז היו 1.65 ביליון אנשים בעולם והיום יש 6.7 ביליון. אנחנו צריכים להוריד את מספר האוכלוסיה בעולם. אם לא היינו כל כך רבים בעולם הזה, לא היינו צריכים להרוג כל כך הרבה חיות. את יודעת שבחג ההודיה הורגים בארצות הברית לבדה כשישים מיליון תרנגולי הודו? אם היו גרים כאן מאה מיליון במקום שלוש מאות המליון שחיים היום, אז היו הורגים עשרים מיליון תרנגולים וחייהם של ארבעים מיליון היו ניצלים. ההתעללות הזאת בחיות נועדה לספק את הכמויות העצומות של האוכל עבור האוכלוסיה העולמית".

המעורבות שלו עם ארגוני הצלת חיות התחילה בשנת 1999 כשהוא כבר מבוסס מבחינה כלכלית. הוא שלח עשרים דולר לארגון המציל תרנגולות הודו בכל חג הודיה.

"בתמורה, הם שלחו אלי תמונה של התרנגול, במקרה, שמו היה 'שלום', בעברית. אמרתי אז ששלום הזה עשה לי שלום עם החיה, זו היתה התרומה הראשונה שלי לארגון חיות ומשם זה התפתח. שנה לאחר מכן, התקשרתי לארגון ושאלתי כמה יעלה לי להציל מאה תרנגולות הודו".

בהמשך, דאג גיל לשלוח עשרות אלפי דולרים לארגון, על מנת להציל תרנגולות הודו ושאר חיות שלא שפר עליהן גורלן. בעלות המזל שארגון Farm Sanctuary מציל, זוכות לחיות את שארית חייהן בשלווה ובשקט, בצפון קליפורניה ובחווה נוספת בארה"ב. משך שנים, הוא מקפיד לחגוג ביחד עם הארגון את חג ההודיה, עם ארוחה חגיגית ותרנגולות הודו המסתובבות בביטחון, חופשיות בין הסועדים. הם מקפידים להזמין את תחנות הטלוויזיה השונות, כך שיתעדו איך אפשר לחגוג את חג ההודיה ללא הרג תרנגולות הודו אומללים. בעקבות מעורבותו בארגוני הצלת חיות, הוא הפך לצמחוני.

"היתה לי חברה שגרה אתי והיא לימדה אותי איך אפשר לאכול טוב מבלי להרוג חיות. הויתור בעניין הטעם הוא באמת לא נורא, זה לא שובר את סגנון החיים שלי בכך שלא אכלתי סטייק, אני בסדר ואין לי בעיות של פרוטאין, בדיקות הדם שלי מצויינות. זה ממש לא חסר לי".

כיום הוא בכלל טבעוני, מאחר ולדבריו, "חלב היא התוצרת של אם אבלה ועגל מת. אנשים לא חושבים על הקשר בין הסטייק שבצלחת לבין הפרה שרעתה באחו ונהרגה בדמי ימיה, הם גם לא מקשרים בין החלב ומוצריו לבין העגל שנותק מאמו רק כדי שיהפוך לצלי עגל והיא תמשיך להניב חלב עבור ההולכים על שניים".

מבלה את חג ההודיה עם תרנגולי הודו חיים. גיל והעוף

דעתו גם לא נחה משיטת השחיטה הכשרה שלדבריו היא ברברית ואכזרית: "בשיטה הזאת חותכים לחיות את הגרון והן מדממות למוות לאט, כשרגליהן תלויות באוויר. את יודעת כמה זמן זה לוקח להן למות בצורה זו? עשרים וחמש דקות, זה מוות מאוד אכזרי. בניו זילנד לוקחים את העגל אחרי ארבעה ימים ומבשלים אותו. צריכה להיות לאנשים מודעות מסויימת לגבי הקשר בין מה שהם אוכלים לבין החיות עצמן. קחי למשל, פואה גרה, יש למאכל הזה שם כזה שבכלל לא קושר אותו לאווז. ומה זה בדיוק פואה גרה? זה כבד אווז שהואבס בכח כך שהכבד שלו יגדל והוא סובל כאבים איומים עד מותו. אם אנשים היו מודעים לכך, הם לא היו אוכלים פואה גרה בכלל".

השאיפה: להגיע לאפס 

גיל לא מסתפק בלהרצות, הוא מקפיד להסתובב באוטו עם סרטון וידיאו מזעזע המתאר שיטות שחיטה וטיפול בחיות בתת תנאים. הוא משוכנע שעל ידי הפצת המודעות לסבלן של החיות, אנשים יפסיקו לאכול בשר ודגים, או לפחות ירגישו קצת רגשי אשמה לפני שהם לוקחים ביס עסיסי מהסטייק. הראיון עמו, מתקיים מספר דקות לאחר שחברי ארגון IDA הפועל למען הגנה על בעלי חיים, מסיימים ישיבה עמו.

"הארגון הוקם על ידי וטרינר יהודי, אליוט כץ, לפני עשרים וחמש שנים. הוא הקים את הארגון לפני שכל הארגונים למען זכויות החיות היו קיימים כאן בכלל. עכשיו הם מחפשים דם צעיר ורוצים שאהיה בחבר המנהלים. אני באמת לא יודע אם יש לי זמן, כי אני עסוק עם כל כך הרבה ארגונים ואני גם מתכוון להקים ארגון בעצמי".

הארגון של גיל, כבר פועל למעשה מזה זמן מה ומציל כלבים מהתעללות וממרביעים למיניהם, המגדלים אותם בתת תנאים.

"יש לי בחורות בלוס אנג'לס המצילות את הכלבים. בדיוק עכשיו הצלנו גורים קטנים בני שלושה חודשים מבית בדאון טאון, הענקנו להם טיפול רפואי ומסרנו אותם לאימוץ. אני חולם להקים בית חולים לכלבים שיעניק טיפול חינם לכלבים שהבעלים שלהם לא יכולים לאפשר להם טיפול רפואי הולם".

כשהוא לא נמצא באל.איי. כדי להציל כלבים, חתולים ותרנגולי הודו, הוא טס ברחבי העולם ומציל לויתנים ודולפינים.

"שמעת על הרג הלווייתנים באיי פארו הסמוכים לדנמרק? יש להם מסורת של הרג לויתנים, הם נוסעים עם סירות בים ודופקים על מטות הקשורות בצד האוניה, מה שמבלבל את הלויתנים ודוחף אותם למפרץ. שם ממתינים להם שלושים עד ארבעים חברה עם סכינים ארוכות שחותכות אותם בעודם במים, כל המפרץ הופך לאדום מדמם. נסעתי לשם במטרה לבדוק את העניין ופקיד הקבלה, ששימש גם כמלצר שלי, שמע אותי מדבר על ההרג הנורא של הלויתנים ואמר לי: 'גם אתם באמריקה עושים את אותו הדבר'. התחלתי לדבר אתו והסברתי לו שזה נכון וזה אכזרי. סיפרתי לו שבסין הורגים ארבעת אלפים חתולים וכלבים בכל יום, על מנת ליצור פרוות מעורם. מפשיטים להם את העור בעודם בחיים, כי מסתבר שזה טוב יותר לפרווה, מי שרואה את זה מזועזע. בקוריאה וסין זורקים את הכלבים לסיר מים רותחים מבלי להרוג אותם קודם, על מנת לבשל אותם כמו לובסטרים. בסופו של דבר, מה ההבדל בין לובסטר לכלב, ללובסטר כואב פחות?".

בסוף השיחה, ירדו למלצר הדני של גיל דמעות והוא הודה שבעצמו השתתף בהרג לווייתנים ימים מספר קודם לכן. "מאוד התיידדנו", מספר גיל בגאווה, "אנשים לא מבינים מה לי ולאחד שהורג לווייתנים, אבל אם לא הייתי יוצר אתו ידידות, הוא לעולם לא היה מבין כמה אכזרי להרוג חיות ולא היה מפסיק. היום אני בספק רב אם הוא ממשיך לצוד לווייתנים".

החברות של גיל, הופכות מהר מאוד לצמחוניות בעצמן לאחר שהן יוצאות אתו, או לפחות כשהן מבלות בביתו. אולי בזכות כך הוא יסכים סופסוף להתמסד ולהתחתן? גיל אומר שאין סיכוי.

"אחוז הגירושים בארצות הברית נע בין חמישים לשישים אחוז, עוד עשרים אחוז רוצים להתגרש כי הם לא סובלים אחד את השני, אך לא יכולים בגלל הילדים או בגלל המצב הכלכלי, עוד עשרה אחוז חיים בסדר, אבל אם היו צריכים לחזור על הסיפור לא היו עושים את זה ועשרת האחוזים הנותרים, באמת מאושרים וחיים באידיליה. אז בשביל עשרה אחוזי סיכוי לנישואים מאושרים, לא בא לי להתחתן. אני גם לא צריך את זה, יש לי חברות כל הזמן".

אז למי הוא בדיוק יוריש את כל המיליונים שצבר במשך השנים, ללא אישה או ילדים בתכנון? "המטרה שלי היא להגיע לסוף חיי כשאני ביתרת אפס בבנק. בשביל מה אנחנו צריכים עוד מכונית, עוד בית, עוד טלפון נייד? אני רוצה לתת את כל מה שיש לי, במשך חיי, למען המטרות החשובות לי, זה יהיה הסיפוק הכי גדול שלי. אני רואה חלק מהחברים שלי, אנשים מאוד עשירים, עם משפחה וילדים והם רוצים להשאיר משהו לילדים שלהם, אבל כמה צריך כבר להשאיר להם? האם צריך לתת להם הכל על מגש של כסף? מה עם התרומה למען מטרה חשובה? אני מעדיף לתת ולהוציא את הכסף שלי על הצלת חיות מאשר למות עם שלושים מיליון דולר בבנק, זה לא יתן לי שום דבר. אני רוצה לנתב את חיי כך שאגיע לסוף עם כלום, אז אהיה באמת מאושר לדעת שהצלחתי לעשות משהו טוב בחיי".