סרט וראיון: יניב בן-עטר חוזר לשדה הקרב

בשני העשורים האחרונים, נראה שהקולנוע הישראלי קצת נסוג מהטיפול בקונפליקט במזרח התיכון, ומהשלכות המלחמה על החיים האישיים של אלו הלוקחים בה חלק כחיילים. סרטו של יניב בן עטר "לילה לא שקט" מ-2008 חוזר דווקא למסורת של שנות ה-80, העוסקת בדמות הגבר הישראלי והתמודדותו עם הזוועות משדה הקרב בחייו האישיים.

"למעשה מה שהתחיל להניע את הסרט, הוא השיר 'לילה לא שקט' של שלמה ארצי", נזכר בן עטר, שיצר את הסרט במסגרת לימודיו במכללת ספיר. "השיר הושמע ברדיו ביום הזיכרון, כשנסעתי ברכב דרומה למכללה. פתאום הרגשתי כאילו כל מילה בשיר מחלחלת לי לנשמה. כל משפט תוקע בי את הסכין עמוק יותר. התחלתי להלביש על השיר סיפור בראש, לפתח דמות בהשראתו. כשהגעתי למכללה, ישבתי והתחלתי לכתוב, בסוף זה מה שיצא".

"הסרט עוסק בגרורותיה של הלחימה. זמן רב אחרי שעשן הקרב מתפוגג, קולות הלחימה עדיין מהדהדים בחיי היום יום של הלוחמים, גובה מהם ומהקרובים להם מחיר כבד. הסרט בא להראות את הסיטואציות הקשות עימם צריכים להתמודד הלוחמים - שום דבר אינו שחור או לבן. לעיתים נעשות החלטות ברגע של זעם. החלטות שמבטאות כעס, תסכול ואת הצורך האנושי הבסיסי בנקמה. רגעים בהם המוסר נעלם והחיה יוצאת החוצה".

סרט מהחיים והמוות

הסרט מבוסס על החוויות שצבר בן עטר - כיום בן 31 - במהלך שירותו הצבאי כחובש בחטיבה המזרחית בלבנון בתקופה שלפני הנסיגה. "הגיבור הראשי, כמו הרבה חיילים, סוחב עימו הרבה צלקות מהמלחמה", הוא מסביר. "כשאתה משתחרר מהצבא אתה מחזיר ציוד בבקו"מ, אך החוויות שעברת שם מלוות אותך כל הזמן. המראות הקולות והריחות משדה הקרב משנים אותך, לתמיד".

נגעת בחוויות הללו דרך הזוגיות המתערערת של הגיבורים?

"דרך מערכת היחסים של סער ואיילה וכל הדמויות בסרט, אני רוצה להראות את גרורותיה של המלחמה. הצורה שבה המלחמה משחיתה. גם אחרי זמן רב היא הורסת כל חלקה טובה במערכת היחסים שלהם, כל דמות פגועה בדרך זו או אחרת מהמלחמה. וגם זמן רב אחרי שהלחימה מסתיימת, היא גובה קורבנות. במהלך מסע החיפושים שלה אחרי עברו של בעלה לעתיד, נחשף מול הצופים עולם אחר.

יערית ברבי ואורן בלנגה. זוגיות במשבר (צילומים: אלי הרפנס ותמר וולף)

"מאחורי ההילה ההרואית נגלות נפשות מצולקות. הסרט פותח צוהר לעולם לא מוכר, ומציג את הגיבורים שמוכרים לנו מהחדשות ומסיפורי מורשת הקרב בזווית ראייה אחרת. אחרי שאבק הקרב מתפזר, הם והקרובים להם נשארים להתמודד עם המלחמה לבדם. לצד זאת, יש בסרט גם עיסוק ברעות והקרבה".

פירוק גבורת החיילים עשויה להתקבל בעוינות מצד הצופים.

"זה סרט שבא ממני וזה מה שמשנה. החיילים בסרט הורגים מחבל, אף אחד מהם לא היה עושה, מה שאני לא הייתי עושה. היום בכביש הורגים על פחות. נראה שהיום יש פירמידה מעוותת. במקום שהאזרח הפשוט יעמוד בראש הפרמידה, עומדים בראשה קודם כל הפלסטיני, אחר כך התל אביב השבע, החייל, ורק בסוף האזרח מהפריפריה.

חוזרים לאלונקות ולמדים

"מבחינת המקצוענות שלהם, החיילים פישלו. אבל אי אפשר לומר שהם לא עשו משהו לא אנושי. זה קיים בכולנו. יש כאלה שבאו בטענות שהצגתי את החייל הישראלי כרוצח. קל לשפוט מחדר ממוזג. אני ניסיתי לשים את עצמי בסיטואציה, ויש מצב שהייתי עושה את זה. את המחיר משלמים בדיעבד, כמו שמראה הסרט".

חזרה לאייטיז?

מחיר המלחמה, זכרון החבר המת והרצון של סער לשמר אותו באמצעות זוגיות, הם נושאים שמתכתבים עם שירו של ארצי "לילה לא שקט", משנות ה-80, אבל גם עם סרטיהם של אסי דיין, אורי ברבש ואחרים שנגעו בסוגייה מאותה תקופה. "מה שחשוב היה לי לעשות סרט שהיית רוצה לראות. הסרטים האלו נעשו אחרי מלחמת לבנון, אבל אנחנו כל הזמן במלחמה".

יש מי שיטען שזה לחזור אחורה עשרים שנה?

"נראה לי שנמאס לאנשים מהבעיות הקטנות. עובדה שאנשים הלכו לראות את 'ואלס עם באשיר', 'בופור' ועוד.

זה לא עוד סרט תל אביבי, מהסוג שחביב על אותם אנשים שגם מבקרים, וגם מאפשרים לעצמם לעשות סרטים".

אתה חושב שזה פגע בקידום של הסרט?

"לא דחפו אותו כי הוא לא משרת את האידיאולוגיה של האנשים בתעשייה. זה סרט שהוא קצת בועט, ולא מהכיוון של השמאל קיצוני. במכללה רצו לשלוח אותו לחו"ל ולא להציגו בארץ. הוא הציג בפסטיבל בניו ג'רזי ושודר בכבלים ביום הזכרון. אני לא עובד בתעשייה, אז זה פחות משנה, אבל השחקנים לא קיבלו את ההכרה. קצת חבל לי על זה".

בן-עטר על הסט כבמאי, שחקן ומלביש

מי שלא זקוקה לסרט כדי לקבל את ההכרה, היא אוולין הגואל, שמגלמת את אמה של איילה והגיע לצילומים בהתנדבות, אחרי יום על הסט של "שבעה". "היא אהבה את התסריט, ישבנו לעשות חזרה אחת איתה שבוע לפני. היא נכנסה לדמות בלי בעיות. צילמנו שלושה טייקים בשביל הזוויות וזהו. במקור הסצנה שלה היתה הרבה יותר ארוכה, אבל מרוב שהסצנה שלה היתה חזקה היא שאבה את הסרט אליה, והיינו חייבים לקצץ אותה כדי לשמור על המסלול העלילתי".

רוק דה קאסבה

מסלול העלילה סוחף אותה לפלאשבק של סצינת אקשן, שמדמה שדה קרב בשטחים, ובו הלוחמים חודרים למבנה, יורים והורגים - לא משהו שמקובל בסרטי אינדי דלי תקציב. "בנינו את הסט של הכפר ביום של הצילומים", מספר בן עטר, "באנו לפנות בוקר, הבאנו דגלים, הדפסנו פוסטרים של שאהידים. השחקנים ריססו כתובות בערבית על הקירות, תלינו כביסה על החבלים, שהמקום יראה חי". 

קצת יומרני לצלם סצינת אקשן בסרט סטודנטים.

"יש בארץ פוטנציאל לסרטים כאלה. לקחנו איש 'ספיישל אפקט' שעבד ב'לבנון' ו'בופור'. הלוואיי שהיה לי תקציב של קייטרינג בהוליווד, אבל נדרש לקחת הרבה החלטות הפקתיות בגלל זה. במכללה אמרו לי, אל תכנס לזה, והזהירו שאין מי שיודע לעשות אקשן בארץ, אבל זה לא נכון".

איך הכשרתם את עצמכם כלוחמים?

"זה היה תהליך ארוך, אבל אפילו ביום הצילומים שעשינו בשטח אימונים של יחידות מובחרות, נעזרנו במדריכי ירי שלימדו אותנו איך לתאם פריצה, לירות, לפרוק ועוד. זה היה חתיכת פרויקט, אבל זו חוויה. אני חושב שזה גם מה שמשך את השחקנים, ברגע ששמעו שיש רובים ועוזונים הם ששו להתנדב".

שקט, מצלמים ויורים

מי שהיו אמורים להצטרף ובסוף נאלצו לסרב, הם רודריגו גונזאלס ורון שחר, אולם במקומם גויסו שחקנים אלמונים ובהם גם בן עטר עצמו, שמגלם את יוגב, חבר הצוות שחזר בתשובה. "אהבתי את המגע עם האנשים. בסוף לקחתי שחקנים שיוכלו להיות מחויבים לפרויקט והם נתנו מעצמם, בגלל שאהבו את התסריט".

בן עטר, נשוי פלוס ילדה, מודה שהחוויה היומרנית של "לילה לא שקט" הייתה כבדה, וגם היום שנתיים אחרי, הוא ממשיך להחזיר חובות בגלל ההפקה.

"אני מקווה שלא בכך תסתיים העשייה הקולנועית שלי, אבל אם אעשה עוד סרט, הוא יהיה תיעודי. הסרט העלילתי התיש אותי. זה מטורף מבחינה הפקתית. עכשיו אני מנסה להתפרנס, נשאבתי לחיים".

הפרנסה של בן עטר מגיעה מהפקת סרטי זכרון - נושא שמתחבר באופן טבעי ל"לילה לא שקט", ונוכח בחיי היומיום שלו. "לא מושך אותי להיכנס לתוך התעשייה. אני אוהב את השקט שלי, ואני אוהב גם היסטוריה. מצאתי נישה שיש בה סיפורים מעניינים. זה גם מגלה את החיים למשפחה. לעשות סרט מחומר גלם מצולם זה כמו להקים גלעד לבן אדם. אם מתעסקים בשכול, אז לפחות שיצא מזה משהו".

• יש לכם סרט קצר שתרצו להציג ב-ynet? אתם מוזמנים לפנות אלינו: indie.ani@gmail.com