הקשר בין חיסכון, כתמי שמש ומחזורי שפל כלכלי
אדם סמית טען שהמשק מתקן עצמו אוטומטית כדי לצאת ממצב של שפל. המשבר הכלכלי של שנות ה-30 הוכיח אחרת - ועורר את סקרנותו של ג'ון מיינרד קיינס שביקש לפתור את התעלומה
ג'ון מיינרד קיינס היה אולי המשפיע ביותר מבין כלכלני המאה ה-20. בוהמיין, מיליונר, איש ציבור, אספן אומנות ועוד ועוד. מיינרד קיינס הכניס לפרקטיקה הכלכלית דרך חדשה ואופן ניתוח חדש שעמד בסתירה לתזות ישנות. במידה רבה הוא גם האחראי למדינת הרווחה החדשה שנוצרה בשנות ה-40, לסדר הכלכלי הבינלאומי שלאחר מלחמת העולם השנייה ולמדינה "הגדולה" שהמתערבת במשק ומנסה לתקן אותו.
בטור הקודם הזכרנו את הרקע החברתי-כלכלי והתיאורטי שבו חי ופעל קיינס. דיברנו על השפל העמוק בארצות הברית (ובעולם) בשנות ה-30 של המאה והזכרנו את האבטלה העצומה (עד 25%) ואת העוני האדיר שיצרה. הזכרנו גם את אדם סמית הזקן ואת תפיסת שיווי המשקל שלו.
לפי סמית, כך ראינו, מצב של שפל מתמשך לא אמור להתקיים. שכן, במצב כלכלי קשה המאופיין באבטלה יש עודף עובדים. עודף עובדים מביא לירידה אוטומטית בשכר העבודה, ועבודה זולה – במחיר אפסי כמעט – היא הזדמנות נאה למשקיעים. בזמן כזה הם יכולים לבנות מפעלים חדשים ולייצר במלוא התנופה, מה שיסיים את השפל.
לפי ההנחות הקלאסיות, תיקון ויציאה אוטומטית מהשפל אמור היה להתרחש גם בשנותה-30, אבל זה לא קרה, וזה מה שעניין את קיינס. בטור הזה נמשיך לעקוב אחרי קו המחשבה של קיינס. נלך איתו צעד צעד כדי לפתור את התעלומה. בדרך שלנו נניח כל מיני הנחות, נפריך אותן ונמשיך איתו עד לפתרון.
השמש אשמה במיתון?
נתחיל לפני קיינס. נציג שתי תשובות שנתנו לשאלת מחזורי הסחר (מיתון – שפל – שגשוג – צמיחה). הנושא הזה העסיק לא מעט כלכלנים בעבר.
ידועה במיוחד (בחינניותה) היא התיאוריה של ויליאם סטנלי ג'בונס, הכלכלן האנגלי בן המאה ה-19. ג'בונס גילה דבר מעניין: הוא טרח, חיפש, חישב ומצא שמחזורי עסקים התקיימו בתדירות של 10.46 שנים. מה שעוד הוא מצא זה שכתמי שמש מגנטיים (ולא משנה לנו כאן מה זה) הופיעו על השמש כל 10.45 שנים.
בינגו! כך לפחות הוא חשב. ג'בונס האמין שכתמי השמש המגנטיים האלה גרמו לתופעות מזג אוויר מסוימות. מזג האוויר השפיע על החקלאות. החקלאות על התעשייה, ומשם לשווקים. מעניין, אם כי קיינס הלך לכיוון אחר. כיוון שהושפע ממלתוס.
רע לחסוך?
צעד משמעותי יותר בדרך לפתרון מגיע עם הכומר מלתוס. את מלתוס הזכרנו כאן כבר כמה פעמים. לטובת מי שלא מכיר או לא זוכר, מלתוס היה כומר שעסק גם בכלכלה ובדמוגרפיה. הוא האיש שקבע שמספר בני האדם בעולם עולה בקצב מהיר יותר ממה שעולה קצב גידול המזון.
לפי מלתוס, לכן, צפוי לאנושות עתיד גרוע של רעב ומחלות. הדרך שלו לפתור את הבעיה מעניינת. חוץ מפרישות מינית ונישואים מאוחרים הוא מציע לא לרפא עניים ולשלוח אותם למקומות מלאי מחלות ועוני – כדי לצמצם את גודל האוכלוסייה. לאיש המוזר הזה היתה עוד תיאוריה. תיאוריה שנחשבה בימיו מופרכת ואפילו לא מוסרית ומצחיקה. מלתוס טען שאם אנשים יחסכו יותר מדי, תיווצר האטה וכתוצאה ממנה ייווצרו אבטלה ועוני.
הבעיה של מלתוס היתה שהוא לא ידע לצדק את הטענה שלו בצורה משכנעת. התפיסה שלו נחשבה ללא מוסרית, כי הרי מה יכול להיות מוסרי יותר מלהסתפק במועט, לחסוך ולהשקיע את כספך בעתיד של ילדיך. את העמדה הזאת של מלתוס, קיינס מאמץ בדרך לפתרון תעלומת המיתון הגדול. הוא מבין שחסכון יכול להיות צרה צרורה למשק. נסביר: בתקופת אדם סמית היחידים שיכלו לחסוך היו אצילים ובעלי ההון – התעשיינים החדשים.
בימיהם חיסכון לא הזיק לכלכלה. להיפך, הוא היה מנוע הצמיחה של הכלכלה, שהרי אנשי העסקים לא שמרו את מטבעות הזהב שלהם מתחת למיטה, אלא השקיעו אותו בחזרה בעסקים שלהם וכך יצרו צמיחה נוספת.
הדמוקרטיזציה של החיסכון
אז מה הבעיה בחיסכון? דבר ראשון, יגיד לנו קיינס, הזמנים השתנו. המאה ה-18 שונה מהמאה ה-20. אחד הדברים שנוספו הוא הדמוקרטיזציה של החיסכון. נסביר: כמו שאמרנו, בעבר, כשהקפיטליזם היה בחור חדש בשכונה הפועלים הרוויחו כסף רק כדי לחיות. לידם ישבו בנוח אצילים ותעשיינים עשירים.אבל בימינו מתחילים פועלים להרוויח יותר, חקלאים מרוויחים יותר ונוצר מעמד בינוני משמעותי. והמעמד הזה מצליח לחסוך. הוא חוסך וחוסך וכשהוא חוסך יותר מדי ייצא הכסף מהמחזור של העסקים ולא יגיע לידי משקיעים. כך לפחות קיינס יכול לחשוב. ואולי זו הבעיה שגורמת למיתון?
אבל רגע, יש בעיה בהנחה שלנו. הרי כשהשכירים חוסכים, גם הם לא שמים את הכסף מתחת לכרית. יש בורסה ואגרות חוב ועוד כלים להשקעה. כל חסכונות הציבור נמצאים בכל מיני קרנות ולכן הם זמינים למשקיעים.
מדוע סמית טעה?
וזה אומר שמה שהנחנו קודם כנכון, הטענה שאומרת שבגלל הדמוקרטיזציה של החיסכון אין כסף להשקעות אינה נכונה. זאת משום שהכסף של החוסכים הפרטיים גם ככה מגיע בסופו של דבר אל אנשי העסקים הגדולים. וזה אומר שהם יכולים להשקיע אותו ולייצר צמיחה.אז מה בכל זאת גורם לשפל הגדול? שוב, אנחנו וקיינס תקועים. לכאורה, החסכונות היו אמורים להגיע לידי אנשי ההון ולחלץ אותנו מהמיתון. אבל זה לא קורה. בכל זאת התקדמנו מעט, אנחנו יודעים שמיתון נוצר רק כשמתקיימים שני תנאים: עודף חסכון, וגם חוסר רצון של אנשי העסקים להשקיע למרות עודף החיסכון.
עכשיו צריך לשאול למה הם לא רוצים להשקיע? הם הרי חייבים לרצות להשקיע כי כשיש עודף חסכונות מחיר הריבית על החסכונות יורד, והנה לכם המון כסף זול וזמין להשקעה. אז מה קורה כאן? למה השפל הגדול לא מתקן את עצמו אוטומטית כמו שחשב אדם סמית? על כך בשבוע הבא.
ד"ר אושי שהם-קראוס, סוציולוג ופילוסוף של הכלכלה. מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לכלכלה במכללה למנהל. הוא חוקר של מדינת הרווחה החדשה. ספרו "בודריאר וסימולקרת הכסף – על כסף, שוקי הון ומשברים פיננסיים" יצא לאחרונה לאור בהוצאת רסלינג. ניתן לפנות אליו במייל: ushik42@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
