לכבוש את המנגנון הדייני-רבני
היה אפשר למנוע את כל המשבר סביב הגיור הצה"לי, אם הרבנות הראשית היתה מודיעה מיד כי מדובר בבעיה אדמיניסטרטיבית. המנגנון הדייני-רבני חשוב מכדי שיניחו אותו לחרדים
יש לקוות כי פסיקת הרב עובדיה יוסף תביא סוף סוף לסיומה את הפרשיה המיותרת של הטלת הספק בכשרות גיורי צה"ל. נזכיר שוב בתמצית - הגיור המתבצע בצה"ל נערך על טהרת האורתודוקסיה. המועמדים עוברים קורס יעודי מקיף ויסודי והגיור נעשה על-ידי בתי-דין מיוחדים ואב בית הדין משמש בתפקיד זה גם בבתי דין אזרחיים לגיור. הרבנות הצבאית מעורבת בתהליך הגיור ותוקפם ההלכתי של הגיורים המתבצעים מזה עשרות שנים בצה"ל, לא הוטל בספק מעולם.
והנה לפתע בדיון בעתירה לבג"ץ במחדל סירובם של רשמי נישואין לרשום גרים שהתגיירו כהלכה בצבא, הודיעה פרקליטות המדינה כי זיהתה בעיה עם גיורי צה"ל. די מהר היה ברור כי המדובר בבעיה טכנית-פורמאלית. הספק שהתעורר היה האם הגורם שחתם על תעודות הגיור הוסמך לכך על ידי הרב הראשי. המדובר בשאלה מנהלית שאין בינה לבין כשרות הגיור כל קשר. הגיור בתוקף מוחלט עם מעשה בית הדין. תעודת הגיור היא אשרור ממלכתי לביצוע הגיור ואינה חלק ממעשה הגיור. הודעה (מיותרת לחלוטין) זו של הפרקליטות הציתה מסע של דה-לגיטימציה לגיור הצבאי ולתקפותו ההלכתית.
בעולם מתוקן, היתה הרבנות הראשית מגיבה מיד ומודיעה, כי מקור הבעיה הוא בסוגיה אדמיניסטרטיבית שאינה נוגעת לתוקף הגיור ובכך סותמת את הגולל. במקום לנקוט בצעד מתבקש זה החליטה הרבנות למנות ועדה לבחינת הנושא, אשר כאמור אין בינו לבין ההלכה ולא כלום. בהמשך, לאחר שזו התפטרה מונתה ועדה נוספת. אולם גם ועדה זו לא הועילה ובסופו של דבר הונחה הבעיה לפתחו של הרב עובדיה יוסף. הרב עובדיה, כפוסק מובהק שאין עליו אלא אימת הדין, פסק כי יש להכיר בגיורים.
ייתכן שבכך תבוא לסיומה הפרשייה ובעקבותיה גם סוגיית רישום הנישואין. אולם תהיה זו טעות קשה לנתק עניין זה מההיבט הרחב בו הוא מתרחש. הרבנות הראשית בישראל, מוסד ממלכתי, לא מסוגלת להחליט לגבי תקפות גיורי צה"ל שנעשו על פי ההלכה, ונאלצת להעמיס עניין זה על כתפיו של הרב עובדיה. מה משמעות אי-ההחלטה על יחסי הרבנות הראשית והרבנות הצבאית ימים יגידו.
שליטה חרדית
למרבה הצער, הליך הקצנה מתרחש בשנים האחרונות ברבנות הראשית, ברבנויות הערים, בבתי הדין הרבניים ובממסדים הנוגעים למתן שירותי דת בישראל. הממסד הרבני-דייני בישראל מצוי כמעט במלואו בשליטה חרדית. הדרך בה הושגה שליטה זו מוכרת היטב. מפלגות השלטון לדורותיהן היו בדעה כי נושאי הדת זהו עניין לדתיים
וכפועל יוצא ראו במתן עמדות שליטה לחרדים בנושאי דת מחיר פוליטי זול, שמומלץ לשלמו. התוצאה לא איחרה להגיע. תפיסות עולם חרדיות קיצוניות השתלטו על המרחב הרבני הממלכתי. דוברים מרכזיים בשיח זה מנותקים מרובה המכריע של החברה בישראל ומתקשים להבין את מצוקותיה וצרכיה.
הפריזמה ההלכתית אינה עוסקת במישור הציבורי הכולל ובהשלכות ציבוריות אפשריות, אלא מסתפקת בהיבטים פרטיים צרים. את פרי הבאושים של מציאות זו אנו פוגשים בשנים האחרונות בתחומים רבים הנוגעים לחיי היום יום של כולנו. במקרה הנוכחי מדובר בהצבת מכשולים מיותרים בדרכם של אלפי גרים המעוניינים להתגייר, שהם חלק בלתי נפרד מהחברה בישראל החפצה לראותם חלק ממנה. אך קשת התחומים רחבה בהרבה החל מהתנהלותם של בתי הדין, דרך מסורבות גט ועגונות, וכלה בהכשרים שונים ובמעמדם של חקלאים בשנת שמיטה. טיפול הלכתי נכון וראוי מחייב שידוד מערכות ממשי. צעד ראשון ומתבקש זו ההבנה של הציבור כולו כי המנגנון הדייני-רבני חשוב מכדי שיניחו אותו לחרדים.
ד"ר עליזה לביא מרצה לתקשורת ומדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן ומחברת הספר "התרמיל היהודי
לפנייה לכתב/ת 
