את יכולה לאיית?

בניגוד גמור למהירות המופרזת של נהגי המוניות הצהובות (שבכל פעם שאנחנו יורדים מהן כשכל אברנו שלמים ובמקומם המקורי אני אומרת "הגומל"), ובסתירה מוחלטת לחיפזון של הרכבות התחתיות (שבעשר עד חמש עשר דקות מביאות אותנו מסוף המערב לראשית המזרח), נדמה כי יתר השירותים בעיר הזאת מתנהלים באיטיות הגובלת בסקנדל.

החתומה מעלה, שמאז שהגיעה לקצה המערבי של מנהטן, מרגישה כמו הארנב מעליזה בארץ הפלאות, או שמא בארץ הבלהות, סבורה כי גילתה את מקור האיטיות הקשור, כך נדמה, בהיותנו חלק מכור היתוך או סלט מעורב או איך שתרצו לקרוא לערב הרב של האנשים שלוקחים חלק בתפעול המיזם שנקרא מנהטן.

תודה שהתקשרת, מה השם? אילוסטרציה (צילום: ארכיון ידיעות אחרונות)

"גוד מורנינג", אני אומרת לגברת מנהלת מ"מקסים ניקוי יבש" שלנו ובדיקציה הכי ברורה שלי (שמשמעה שימוש במבטא עברי כבד ובעיקר בשימת דגש על ר' גרונית), אני מבקשת ממנה שאנשיה יבואו לאסוף את מדי הא' שלנו.

"הו איז איט?" היא אומרת לי במבטא קוריאני כבד.

"איטס מי, אורנה אופיר", אני אומרת הכי ברור שיוצא לי.

"איי קאן נוט היל יו, אולנה? אופיל?"

"יס, יס", אני מנסה לקצר תהליכים, אבל כדי לוודא שהיא מזהה אותי אני מוסיפה, "או.אר.אן.איי או.פי.אייצ'.איי.אר, מהקולומביה, סי.או.אל.יו.אמ.בי.איי.איי".

"או יס, האו האל יו? דו יו ניד דלידבלי?"

"כן, אני צריכה דליבלי", אני אומרת, מקווה שבזאת תמה המשימה הראשונה של הבוקר שלי ואני יכולה לעבור הלאה, אבל היא ממשיכה.

"קלדיט או קאש?"

"קאש", אני אומרת כדי להימנע מעוד שעה של שיחה.

"דו יו ניד אנית'ינג אלס טודיי?"

"כן", אני חושבת לעצמי, "אני צריכה לקצר תהליכים, את יודעת, יש לי עוד שבע מאות דברים לעשות היום". אבל כיוון שאני משוכנעת שהיא במילא לא תבין אותי ובגלל שאני לא מעזה לפגוע בסטטוס קוו שהגענו אליו עם גברת מנהלת ניקוי יבש (כי הפרופסור רצה לעזוב אותה אחרי שבילה עשר דקות שלמות בניסיון להסביר לה שחליפת ההוגו בוס שלו היא לא "באד קואולאטי" כפי שהיא חשבה), אמרתי יפה שלום והמשכתי בענייני.

"עברנו את מקסים נעבור גם את זה", אני מרגיעה את עצמי. "מים מינרלים, עדשות מגע, להתקשר לחברת האינטרנט ולבדוק למה לעזאזל החיבור שלי מתנתק כל עשר דקות וגורם לי לאבד חלקי מסמכים, וחמור מכך, חלקים נכבדים משפיות דעתי".

1-800-477-7464 אני מחייגת ונענית ב"ת'נק יו פור קולינג פולנד ספרינג".

"פארא קונטניאד אין אספניול אופרימה אל תרז", אומר קול אדיב בצד השני, "לא, לא מבינה אספניול, אפילו שהשיער שלי חום ארוך, נשבעת, אני לא סתם אנטיפטית, דברו אלי באנגלית", אני עונה בחוסר סבלנות.

"פליז פיל פרי טו ספיק יור אנסר אט אני טיים", עונה לי קול ממוחשב אחרי שהוא מודיע לי כי הצליח לזהות אותי על פי המספר ממנו התקשרתי. מאושרת, מזה ששלב הזיהוי עבר בהצלחה ואני לא צריכה לאיית את שמי שוב, אני מנסה להגיד לו ש"איטס אבאוט דליברי", אבל הוא לא מבין.

"סורי, איי דונט אנדרסטנד", אומר הממוחשב. אני חוזרת "דליברי", אבל ירון לונדון מהדי.וי.די של הפעוטה נדחף עם הסיפור שלו על "הבית של יעל".

"סורי איי סטיל דונט אנדרסטנד", משיב הדיגיטלי.

"בים בם בם, תירס חם", עונה לו לונדון. "דליבלי", אני אומרת, "כלומר דליברי".

"איי אפולוג'ייז פור הבינג סאץ' אה הרד טיים טו אנדרסטנד יו, איי וויל טרנספר יו טו אה קסטמר רפרזנטטיב".

"עכשיו אנחנו מדברים", אני חושבת לעצמי, נבוכה מכך שהקידמה מדלגת עלי, אבל מצדיקה את המוגבלות שלי בכך שבזכות אנשים כמוני יש עבודה לעוד אנשים בעולמנו המודרני. אכן, הנציגה האנושית מהעבר השני (זאת שבדימיוני הצלתי ממעגל האבטלה), שואלת בנימוס ראוי לציון איך היא יכולה לעזור לי היום.

"אנחנו צריכים עוד מים", אני אומרת בייאוש. כשאני מביטה בשעון, שבאופן רשמי מציין שעברה שעה מאז שהתיישבתי לגמור את הסידורים הקטנים לפני שאתפנה לדברים הרציניים, אני לוקחת נשימה עמוקה לחמצן את החלק הפרה-פרונטלי במוח שלי, שטרם יצא לו לפעול הבוקר.

מותשת, אני מחליטה לוותר על העדשות ועל האינטרנט כשאני מגלה שנשארה לי רק חצי שעה להגיע למשרד. אני זורקת על עצמי את מדי הא' שלי, מקווה להספיק לתפוס קפה בסטארבקס שמתחת לבית. התור ארוך עד הדלת, כרגיל, אבל אני מתעקשת לצרוך את מנת הקפאין היומית שלי.

בחור חדש וחייכן עם מבטא דרומי חזק שואל איך הוא יכול לעזור לי היום. "איי ניד אה קופי", אני אומרת. בידיעה שנותרו לי חמש דקות לחצות שלושה רחובות ושתי שדרות, אני מנסה להיות הכי ספציפית שאפשר, כדי להרוויח כמה שניות של תקשורת, או ליתר דיוק, של העדר תקשורת.

"גרנדה אמריקנו, נו מילק, נו שוגר, ת'נק יו".

הוא רוצה לדעת איך קוראים לי.

"אורנה", אני אומרת לו.

"סורי?" הוא שואל במבוכה.

"או.אר.אן.איי", אני עונה מתורגלת, "ואני צריכה קופי, סי.או.אפ.אפ.אי.אי, קופי, ועכשיו, נאו, אן.או.דבל יו".

"איי אפולוג'ייז", אומר הבחור החדש לנוכח התקף האנטיפתיה שלי.

"לא, לא, עזוב, אל תתנצל", אני אומרת לו ונותנת לו את הפרוסידג'ר של "איטס נוט יו, איטס מי", ויותר אני לא צריכה הסברים לאיך הזמן טס לי ולאן הוא נעלם. נון.עין.למד.מם! הזמן כאן נעלם! ככה זה כשחיים במלטינג פוט או במיקסד סאלאד. הזמן שלוקח למישהי עם מבטא ישראלי להסביר למישהו שבא מקוריאה, או מאלבאמה, או אפילו מדרום ברוקלין, איך הוא יכול לעזור לה, הולך על ספלינג.

"זהו זה", אני אומרת לפרופסור שכבר מזמן הרים ידיים בכל מה שקשור לתקשורת עם העולם שם בחוץ, "הזמן פה הולך על ספלינג".

"על מה?" הוא שואל כשהוא מרים את האף מהספר החדש על אובאמה. "על ספלינג. אס.פי.אי.אל.איי.אן.ג'י. ספלינג!"