שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רבות הדרכים: סיור עם דניאל סלומון בחיפה
    הזמר והמלחין החיפאי חזר איתנו לשכונת ילדותו, אל ה-אטרקציה של פעם (הכרמלית), אל ה"שיינקין של חיפה" שבו נהג לשבת עם הפריקים וגם למקום שבו הלחין את השיר הראשון בחייו

    דניאל סלומון, הגיע לבוש בשחור-אדום דרמטי-אלגנטי. מלחין, זמר ומפיק אלבומים של אמנים רבים: אביב גפן, ריקי גל, מיקה קרני, שילה פרבר, רוקפור, שלמה ארצי ועוד. בשנת 2003 זכה בפרס נוצת הזהב של אקו"ם כמלחין השנה על אלבומו הראשון ("דניאל סלומון"). ידו המוזיקלית כותבת גם מוזיקה לסדרות טלוויזיה ("הסודות" "רביעית רן" ועוד), הצגות וסרטים.

     

    סלומון נעים ההליכות, הופיע בארץ ובעולם על במות נחשבות ובימים אלו יצא "גאות" - אלבומו הרביעי. עלינו-ירדנו איתו בשכונות חיפה המתפתלות, כמו בסחרחרה בלונה פארק. דניאל הופתע לגלות מקומות שהיו ועודם ישנם כמעט כמו פעם, בילדותו.

     


     

    היער השרוף

    "הכביש המתפתל בין הכרמל לבית אורן, הוא עבורי מקום עם חווית תלת-ממד מיוחדת מאין כמותה. התחושה החזקה של להיות קטן בתוך ההרים האלו, נותנת לי פרופורציה. כשהייתי ילד, כל חורף היינו נוסעים לקטוף פטריות ביער, שכעת חלקו שחור ועצוב. אבל העצים יודעים יותר טוב מאיתנו לשקם את עצמם. לו יהי. אינני יכול שלא לחשוב על אותם 44 איש שנשרפו כאן. לצערי, הטראומה שידענו במקום הזה תהיה לחלק מאיתנו לתמיד".


    מקום עם חוויה מיוחדת מאין כמותה. סולומון בבית אורן (צילומים: גילי מצא)

     

    מדורת השבשבת

    "מכיתה א' ועד התיכון, יובל היה חבר הילדות שלי. לגבעת השבשבת, בשדרות רות הכהן בנווה שאנן, היינו עולים להסתודד, לטפס על השבשבת, להתחבא זה לזה, לבנות סוכה, לריב, להשלים. דבר כמעט לא השתנה בה מלבד השבשבת עצמה שנשברה ואיננה.

     

    "יש משהו מרגיע בלעשות את הצעידה במעגלים, שמובילה לנקודה העליונה של הגבעה הזו. ושם, למעלה, ישנו מבנה אבנים עגול כמו אמפיתאטרון שמרכזו תמיד חרוך. כאילו מקיימים בו מדורות וטקסים שונים ומשונים. כשישבתי לרגע, עברו בי הרהורים על מעבר "לכאן ועכשיו", שמאז ילדותי ועד הלום רק הגוף השתנה, הנפש היא אותה אחת".


    להסתודד, לריב, להשלים - שום דבר כמעט לא השתנה. גבעת השבשבת

     

    קולנוע עממי

    "בית הקולנוע 'עממי' שברחוב הגליל 99 בנווה שאנן, הוא אינטימי, שכונתי והיה לי לבית. מיום ראשון ועד שלישי הוא הקרין סרטים מסויימים, ומיום רביעי ועד שישי הקרין את אותם הסרטים שוב. היינו מקבלים לבית הספר דף עם רשימת הסרטים שיוצגו במהלך השבוע. לרוב היה מדובר בסרטים סוג ב', כמו 'סופר סנופר' 'בזרועות התמנון' וכדומה.

     

    "מדי פעם התמזל מזלנו והיו קלאסיקות, כמו סרטיו של לואי דה-פינס. הייתי הולך כל שבוע וצופה פעמיים בכל סרט. בגיל שש ראיתי בו את 'מפגשים מהסוג השלישי' של סטיבן שפילברג - סרט ששינה את ילדותי וגרם לי להבין שאני לא לבד ביקום הזה".


    אינטימי, שכונתי והיה לי לבית. קולנוע "עממי"

     

    השיינקין של חיפה

    "בשנים האחרונות למגוריי בחיפה, גרתי בדירה ברחוב מסדה 16, בשכונת הדר העליונה. רחוב מסדה הוא סוג של עורק ראשי שמתאר בתמציתיות את חיפה כולה. אנשי כל העדות והלאומים חיים בה יחד. אחרי שנפתח בה 'קפה קטן' וכמה חנויות יד שנייה של עתיקות בגדים ספרים, גלריות לאמנות וגם מכון קעקועים - זכה הרחוב לכינוי 'השיינקין של חיפה'.

     

    "ב'קפה מסדה', בדיוק מתחת לדירה שגרתי בה, הגז לא פעל היום כדי להכין טוסט אבל אף אחד לא כעס. זה חלק מהאווירה הקסומה. השאננות והשלווה התחברו עם השלט הקטן מעל 'מסדה שטרסה' ובסוף הגיע סנדביץ' טעים".


    התמציתיות של חיפה כולה. "קפה מסדה"

     

    נוסעת או נתקעת

    "זאת היתה תחנת התחתית שלי, ברחוב מסדה, הדר עליון. הייתי נוסע ב'כרמלית' יחד עם אמי, משכונת הכרמל להדר ולהיפך. זו היתה ה-אטרקציה, כשצבעה עוד היה כחול, לא דהוי. הנסיעה היתה בתוך ההר החצוב, כך שלא ראו נוף, וכשהיא הגיעה לתחנה חששת שהתחנה עצמה זזה. לפעמים הייתי יורד בתחנה האחרונה, 'כיכר פריז', כדי לאכול חומוס אצל פאריד, שאין לי מושג אם הוא עדיין קיים".


    זו היתה ה-אטרקציה של חיפה. ב"כרמלית"

     

    מחששה ברוטשילד

    "כשלמדתי בתיכון ויצ"ו לאמנויות, היה לי מנהג קבוע: בשישי, בסוף הלימודים, הייתי הולך לסינמטק חיפה שבבית רוטשילד, בשדרות הנשיא במרכז הכרמל. הייתי יושב עם כל הפריקים של העיר. ככה קראו לכל ארוכי השיער, קרועי המכנס, לובשי השחורים או חולצות הפלנאל, נועלי נעלי הבית וחמושים בסיגריות שישבו על מדרגות בית רוטשילד. אחר כך הייתי נכנס לראות סרט, לא ממש חשוב מה הוצג.

     

    "המדרגות הפכו למוסד והיו מקום קבוע לדיונים של החבר'ה - שעות על גבי שעות, ביום, בערב, אל תוך הלילה. זה היה המקום להשקיע בו את דיכאון גיל ההתבגרות שלא ידע שובע. אינני יכול לראות היום את המדרגות ולא להדליק מיד סיגריה, להתיישב ולהרהר על החיים".


    פעם ישבו כאן כל הפריקים של העיר. על מדרגות רוטשילד

     

    נגן לי שופן

    "בקונסרבטוריון למוזיקה ע"ש רובין, ברחוב הפרסים 9 בשכונת הדר תחתון, הלחנתי את השיר הראשון בחיי. לכאן הייתי יורד בשעות אחר הצהריים לשיעורים המיוחדים של רות אפל, שהייתה נותנת בידי שירי משוררים להלחנה.

     

    "הבית העתיק והיפה הזה נשאר בדיוק כפי שזכרתי, כולל הריח הטחוב. יש בו איזה שקט מתוח ותחושה של כבדות, ומצד שני קלילות והשראה. היינו מנתחים כאן שעות את באך, מוצארט, שופן - מה שהרחיב את חשיבתי היצירתית. כשניגנתי היום על הפסנתר שעמד על הבמה הקטנה, הרגשתי שאני חב הרבה למקום המיוחד הזה".


    כאן הלחנתי את השיר הראשון בחיי. בקונסרבטוריון למוזיקה

     

    הביצים של גוראל

    "בימים שהוקם הרכבל  על ידי גוראל (ראש העיר לשעבר של חיפה), הוא מיד זכה לכינוי "הביצים של גוראל" - מה שמתאר היטב את קונכיות הזכוכית שבהן יושבים הנוסעים. לגוראל היה פטיש מוזר למזרקות שצצו בעיר כמו פטריות, והגרנד-פינאלה היה הרכבל.

     

    "הנסיעה הקצרה בו מתחנת סטלה מאריס עדיין קצת מצחיקה, אבל אני חייב להודות שגם אז, בגיל 14 (שבו נסעתי לראשונה) וגם היום, יש איזו התרגשות שהנסיעה בגבהים מוציאה ממני. ואולי באופן מוזר,  דו-הקיום של הרכבל והתחתית- 'כרמלית' באותה עיר, מגדיר יפה את חיפה. חשכה של למטה ואור של מעלה".


    יש איזו התרגשות שהנסיעה בגבהים מוציאה ממני. ברכבל של גוראל

     

     

    • גילי מצא עיתונאית וצלמת שצילומיה מתפרסמים בעולם

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "רבות הדרכים: סיור עם דניאל סלומון בחיפה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כל העדות חיות ביחד. סולומון בשנקין החיפאי
    צילום: גילי מצא
    ליד עץ שרוף בכרמל
    צילום: גילי מצא
    מצא וסולומון
    צילום: גילי מצא
    מומלצים