בנים בצריח

לאלופי שחמט אולי אין מעריצות, אבל זה לא אומר שאין להם תשוקה: בימי שישי, בקפה "תמר" בלב תל אביב, שחמטאים מקומיים נפגשים בקנאות כמעט דתית כדי לשחק "בליץ". אין בזה זוהר או כסף, אבל זה משחרר את כל החומרים שגבר צריך כדי להרגיש שהוא חי. וואלה.

הבליץ הוא השחמט התחרותי המהיר מכולם. חמש דקות לכל שחקן, זה מה שיש. ניצחון מושג על ידי מט, כניעת היריב, או תום הזמן שמתקתק בסטופרים האלה שתמיד רואים בסרטים. לעומת משחק רגיל, שבו כל צד חושב כמה שבא לו והאסטרטגיה היא חזות הכל, הבליץ הוא פורמט הרחוב של השחמט: אמוציונלי, פרוע, הפכפך. לא בדיוק מה שעולה בדעתך כשאתה חושב על רוסים חכמים מדי וחיוורים מדי.

זוכרים את הסרט "פרש" מ־94'? אז שם מנחיל סאם (סמואל ל' ג'קסון) לבנו את רזי הבליץ בלב הגטו. הם משחקים בפארקים של ניו יורק, איפה שבובי פישר האגדי התחיל את דרכו ואיפה שסצנת הבליץ פורחת עד היום. בשלב מסוים מראה סאם לבנו תמונות של אלופי שח מהעבר, עובר על שמותיהם בהדרת כבוד, ואז מבטיח שבפארק הוא ינצח את כולם. "שים פאקינג שעון מולם", הוא אומר. "תכוון אותו לחמש דקות, ותראה אותם קורסים מול שחקני הרחוב המיומנים".

"זה נתן שרנסקי, הוא משחק עם עצמו" (צילום: אימג' בנק / Getty Images)

הזמן הוא כמובן מהיסודות החשובים ביותר של הבליץ, ומכאן שהמהלך הטוב ביותר בתיאוריה הוא לא בהכרח הכי יעיל בפרקטיקה. עקרונית, מהלכים שמבלבלים את היריב וגורים לו לבזבז שניות יקרות עשויים להיות היעילים ביותר. פיני, מוותיקי שחקני הקפה התל אביבי, משתמש במהלכים כאלה. וגם ביכולת שלו לזיין את השכל: בזמן המשחק הוא קורא ליריבים שלו בכל מיני שמות, כחלק ממערך משוכלל של טראש־טוק. "קוקוס מנדרינה", הוא אומר ליריב שלו. "המצב הזה לחלוטין יוחאי. אם לא תיזהר אתה עוד תיכנס כאן ליוחאי גדול". יוחאי. אני לא מבין מה זה, אבל זה נשמע לי רע.

השיטה מבוססת על עקרונות הקיפ־איט־סימפל: השחקנים מגיעים לקפה ונחלקים לשלשות. שניים משחקים, והשלישי מחכה לשחק נגד המנצח. אין שופטים כמו בתחרויות רשמיות, וכולם מנצלים את השעון עד הסוף. לא פעם, שחקן שיודע שהוא עומד להפסיד פשוט מושך את המשחק וגורם ליריב לבזבז את הזמן. זה מה שעושים שחקני הרחוב הגדולים, וזה מה שנותן להם צ'אנס מול המקצוענים - או בשמם הרשמי, "המדורגים". 

יעקב מוריי, שמגיע כמעט כל שבוע, הוא בכיר המדורגים בקפה. במונחים של הכדורסל האמריקאי, אם פיני הוא ארל "העז" מניגוט, שחקן הסטריט־בול המיתולוגי ממגרש "רוקר" בניו יורק - אז מוריי הוא אלן אייברסון, השחקן שהגיע ממגרשי הרחוב למרחק שלושה ניצחונות מאליפות האן.בי.איי. בעולם השחמט המקצועני מדורגים השחקנים במד

 כושר, בדומה לשיטת הניקוד בסבב ה־ATP בטניס העולמי. יש גם דרגות בתארים, שמתבססות על מספר הנקודות במד הכושר של כל שחקן, והגבוהה מכולן היא רב־אמן. עכשיו, שימו לב לזה: מתוך כמה מאות רבי־אמנים פעילים בעולם, 40 מחזיקים תעודת זהות ישראלית. מוריי הוא אחד מהם. מתישהו בסבנטיז הוא הוזמן לסייע לוויקטור קורצ'נוי לקראת המשחק מול אנטולי קארפוב; המנצח, קארפוב, היה הטוען לכתר הבא נגד אלוף העולם דאז, בובי פישר. במילים אחרות, במאה מתוך מאה משחקים, יעקב מוריי ינצח גם היום בשח רגיל את כל השחקנים מ"תמר". ושיהיה לכם ברור, עוד מדורגים מגיעים לקפה בקביעות. הם אמנם לא רבי־אמנים, אבל גם אותם לא תנצחו בשום יום נתון.

בשחמט יש חשיבות מכרעת לתיאוריה, שמתבטאת בפתיחות ובסיומים. סיום תיאורטי נכון הוא קריטי; אחרי שרוב הכלים יורדים מהלוח, כל צעד שגוי יכול להוביל להפסד. במהלך המשחק נהוג לספור כמות עצומה של מסעים אפשריים לכל רגלי, ורק ספירה קפדנית וראייה מרחבית של כל האפשרויות מובילה לניצחון. הראייה הזאת נרכשת מהשתתפות באלפי משחקים ומניתוח מדוקדק לאחר מכן. את זה עושים המדורגים כל החיים, וחוץ מזה הם מכירים גם עשרות פתיחות רשמיות עם פירוט מדויק של מה כל אחד מהצדדים צריך לעשות כדי להגיע לעמדה הכי טובה. שחקן שלא מכיר את הפתיחות האלה, שיתבסס רק על יכולת האלתור שלו, יגלה די מהר כמה חשוב לעשות שנים שיעורי בית.

אבל כל זה נכון בעיקר לגבי שח רגיל. בבליץ, לאלתורים ולטקטיקה מקורית דווקא יש מקום. פתאום יש חידושים. פיני, שלא ייצמד לספר גם אם יאיימו עליו בצריח, יפתיע פתאום את היריב וישאיר אותו בעמדה נחותה אחרי פחות מדקת משחק. זאת הסיבה לכך ששחקני שחמט ממשיכים להגיע לקפה מדי שישי, שבוע אחרי שבוע. לחובבים יש סיכוי לנצח את הגדולים, כשחוכמת הרחוב חשובה לניצחון לא פחות מהידע ומהתארים; והמקצוענים עושים את זה מאותה סיבה ששחקני אן.בי.איי נהגו לחזור לשחק בשכונה בפגרה, כשלא היה רק כסף בכדורסל אלא בעיקר אהבה גדולה.

במועדוני השח המקצועיים בארץ נהוג לאסור על ילדים לשחק בליץ; אומרים שזה פוגע בהבנה התיאורטית של המשחק. אז אומרים. לפעמים צריך לעשות את המסע כמו שאוהבים.