סופו של דבר

לפני פחות מחמש שנים, בקיץ 2006, רונאלדיניו לא היה רק הכדורגלן הטוב ביותר עלי אדמות, אלא גם נמצא במרחק נגיעה מהשורה הראשונה של שחקני הכדורגל הגדולים ביותר בכל הזמנים. אני אומר הגדולים ביותר ובהחלט מתכוון לרמה של פלה, מראדונה וקרויף.

כל מה שחסַר לרונאלדיניו בקיץ ההוא זה מונדיאל אחד גדול, כזה שבו הוא יסחוף את נבחרת ברזיל לזכייה בגביע העולמי. וזה הגיע לו: אחרי שלוש שנים מופלאות בברצלונה, אחרי שביסס את מעמדו ככוכב הכי נוצץ בשמי הפלנטה, אחרי שסחף והנהיג את הנבחרת לזכייה בגביע הקונפדרציות עם ניצחון על היריבה הגדולה ארגנטינה, הכל היה מוכן.

רונאלדיניו היה אז בן 26, הגיל האידיאלי שבו השחקנים הגדולים מגיעים לבשלות כשהם עדיין מפוצצים באנרגיות; בדיוק כמו מראדונה במקסיקו 86'. לגביע העולם בגרמניה הוא הגיע עם תואר אלוף אירופה, אחרי שבארסה ניצחה את ארסנל בגמר ליגת האלופות של השנה ההיא. מלך שמחכה לכתר.

אם שאלתם אז מישהו בסביבתכם, בכל יבשת, כולם ידעו לדקלם שהברזילאי הוא לא פחות מקסם מהלך. להמחשת הדברים, בערך באותה תקופה הופץ ברחבי הרשת קליפ קצר שבו נראה רונאלדיניו במהלך אימון שגרתי של ברצלונה. הוא מקפיץ בנונשלנטיות את הכדור באוויר ואז מניף את הרגל ובועט בעוצמה לעבר השער. הכדור ניתז מהמשקוף וחזר בקשת גבוהה אל רונאלדיניו, שממתין בקצה הרחבה. הוא עוצר אותו על החזה, מקפיץ עוד פעם ושוב מפציץ. פעם נוספת הכדור ננעץ במשקוף השער, ופעם נוספת חוזר אליו כמו בומרנג. וככה גם בפעם השלישית. במהלך כל האירוע לא פוגע הכדור בדשא ולו פעם אחת. כל מי שראה תהה: הדבר הזה, זה אמיתי?

כן, קסם אמיתי. הרבה אנשים האמינו באמת ובתמים שהוא מסוגל לדייק שלוש פעמים ברציפות מ־16 מטר אל המשקוף ובחזרה, כאילו זה בסך הכל עוד יום עבודה רגיל במשרד. ואז הגיע המונדיאל, שנועד להיות חותמת הגדוּלה הרשמית והכבדה מכולן - ואיכשהו סימן את תחילתו של הסוף.

אני גדול

מי לא זוכר את רונאלדיניו של לפני פחות מעשור, השחקן שהרגיל את חובבי הכדורגל בעולם למהלכים שלא ייאמנו? הוא המציא טריקים חדשים כמעט בכל שבוע. מסירות עם הגב, שערים בעקב, "פדלאדות" ו"אלסטיקות" ועוד ועוד. הוא לא היה רק וירטואוז עם הכדור, אלא כדורגלן ענק ששילב מהירות אדירה, כוח פריצה, חוכמת משחק וכושר הבקעה יחד עם היכולת לעשות בכדור דברים לא מוסריים. ווינר אמיתי. חוץ מזה הוא כבש את לב כולם עם החיוך הענקי, עם שמחת החיים המידבקת, עם האהבה למוזיקה ולקצב.

לא בטוח שאני מדייק, אבל לדעתי אפשר לשים את האצבע על הרגע הגדול ביותר בקריירה שלו. לא גביע כזה או אחר, אפילו לא זכייה באליפות. אני מדבר על שיא אחד נדיר שמתמצת את הכל: את הגאונות, העוצמה, היופי, את התחושה שהוא בדרגה אחת מעל כולם. זה היה בקלאסיקו מול ריאל מדריד בברנבאו ב-2005. רונאלדיניו כבר הבקיע שער אחד גדול, אבל אז פרץ לרחבה של ריאל מצד שמאל, לא ספר את סרחיו ראמוס ואת איקר קסיאס וכבש שער מופלא. בארסה עלתה ל־0:3, וביציעי האצטדיון נעמדו לא מעט מאוהדי ריאל ההמומים. בפנים קפואות, אבל בכוונה רבה, הם מחאו כפיים למאסטרו הברזילאי של יריבתם הגדולה ביותר.

רק שחקן אחד של ברצלונה זכה בעבר לסטנדינג אוביישן מאוהדי ריאל בברנבאו: דייגו ארמאנדו מראדונה. יותר מ-20 שנה לאחר מכן זה קרה לרונאלדיניו. זה היה רגע מצמרר, נדיר, שאיש בעולם לא יוכל לשכוח. פרנץ בקנבאואר, בעצמו אחד מגדולי הכדורגלנים בתבל, סיכם את זה במילים: "רונאלדיניו הוא אמנות במובנה הטהור ביותר".

ואז, כאמור, הגיע המונדיאל בגרמניה. עד היום קשה להבין מה בדיוק קרה שם לנבחרת ברזיל. זה לא העובדה שהיא נכשלה והודחה כבר ברבע הגמר בידי צרפת, אלא בעיקר היכולת העלובה שהפגינה. על הנייר, אלופת העולם מ-2002 היתה צריכה להיות הנבחרת האיכותית ביותר בטורניר, עם רביעייה קדמית שכללה את רונאלדיניו, רונאלדו, אדריאנו וקאקה. רביעייה שהיתה צריכה למחוץ כל הגנה באופן תיאורטי. באופן מעשי זה לא קרה בשום משחק.

למעט קאקה, שהפגין יכולת סבירה, השלושה היו פשוט קטסטרופה. ואם לגבי רונאלדו ואדריאנו היו סימני שאלה בגלל פציעות וחוסר יציבות, הרי שלגבי רונאלדיניו לא היו שום ספקות. הוא היה צריך להיות השחקן הטוב ביותר במונדיאל כולו, לא רק בנבחרת.

בדיעבד מצאו הפרשנים אינסוף הסברים לכישלון. נניח, שהמאמן קרלוס אלברטו פאריירה לא הצליח להשתלט על הטאלנטים הגדולים שלו; שמלחמות האגו הפנימיות בין הסופרסטארים הפילו את הנבחרת; שהמערך הטקטי לא היה מאוזן; שמחנה האימונים דמה יותר לקרנבל, כשעשרות אלפי אוהדים מרעישים הקיפו את מגרש האימונים; שיריבות האימון המצחיקות לא היוו קנה מידה של ממש; ועוד כהנה תירוצים. אבל גם אם יש יותר משמץ אמת בכל אלה, זה עדיין לא יכול להסביר את התצוגה המחפירה של רונאלדיניו באותם שלושה שבועות של קיץ 2006 בגרמניה.

למעשה, אותם שבועות ספורים סימנו את סיום הקריירה האמיתית של רונאלדיניו. מאז, בשנה הנוספת והעצובה בברצלונה ובשלוש וחצי השנים הבאות במילאן, זה כבר היה שחקן אחר. פחות שמח, פחות מחייך, די בינוני מבחינת יכולת משחק. פה ושם עוד היה מופיע רונאלדיניו האמיתי, הישן והטוב, אבל רק להבזק של כמה דקות ולא יותר.

בחודש שעבר הוא החליט לסיים את הפרק האירופי בקריירה ולחזור לברזיל. חתם בפלמנגו, הקבוצה הכי פופולרית במדינה, והבטיח לכל מי שרק רצה לשמוע שלמרות כל מה שאמרו עליו, הוא עדיין לא שחקן גמור. "החלום שלי הוא לשחק במונדיאל שיתקיים בברזיל", הוא הצהיר. בואו לא נשכח: מדובר בטורניר שייערך בעוד שלוש וחצי שנים, כשרונאלדיניו יחגוג 34. ואם היום הוא כבר הרבה מעבר לשיא שלו, האם יש אפשרות מעשית שב־2014 הוא יהיה מספיק טוב כדי לשרת בסגל של הסלסאו?

אבל למה לדאוג עכשיו, כשאוהדי פלמנגו בעננים. לפני שנה וחצי הקבוצה שלהם זכתה באליפות ברזיל, אבל בעונה האחרונה היא כמעט ירדה לראשונה בתולדותיה לליגה השנייה. זאת היתה עונה איומה מבחינת האדומים-שחורים, ולכן שום דבר לא מקלקל להם את האופוריה בעקבות הגעת הכוכב הדועך: יותר מ־20 אלף אוהדים נדחסו למגרש האימונים של הקבוצה כדי לראות מקרוב את השיניים הכי מפורסמות בעולם. לא לפספס את הרגע שבו הוא עולה על הבמה המאולתרת, מוקף באינספור מלקקי אחוריים ורקדניות סמבה. הם רקדו, שרו, ונתנו לרונאלדיניו הרגשה שזאת הולכת להיות מסיבה אחת גדולה. אז למה אני מתעקש שאין שום סיבה לחגוג?

אני בזול

רונלאדיניו ניסר בעצמו את הענף שעליו ישב בבטחה במשך לא מעט שנים: אפשר לומר בבירור שהקריירה שלו סטתה מהמסלול פשוט בגלל אורח החיים הלא מאוד ספורטיבי שבחר. בעונות הראשונות שעשה בברצלונה כולם סלחו לו, כי הבילויים הליליים לא מנעו ממנו להציג יכולת פנומנלית על המגרש. אבל בשלב מסוים זה התחיל להשפיע, והאיש לא היה מסוגל להפסיק. כשפפ גווארדיולה החליף את פרנק רייקארד בברצלונה הוא ניסה להכניס אותו לתלם. זה לא הלך, כי בניגוד למאמן ההולנדי הסטלן, גווארדיולה מאמין במשמעת והולך איתה עד הסוף. כשראה שאין לו שום סיכוי לשנות את רונאלדיניו, הוא פשוט הראה לו את הדלת.

במילאן, קבוצה עם קשר ברזילאי עמוק במיוחד, האמינו שאצלם ה"גאושו" יהיה ילד טוב. שהוא יבין שכדי להצליח בקבוצה החדשה, לא תהיה לו ברירה אלא לחיות אחרת. זה כמובן לא קרה. רונאלדיניו המשיך לחגוג, ובמילאנו זה לא כל כך מסובך. בהתאם לכך, השנתיים הראשונות שלו במילאן היו זוועה אחת גדולה. רק בעונה השלישית הוא התחיל להראות סימנים של חזרה בתשובה; מעט מדי, לגמרי מאוחר מדי.

בעונה הנוכחית, אצל המאמן החדש מסימיליאנו אלגרי, רונאלדיניו הפך להיות שחקן ספסל. מעמד זר ומוזר בשבילו. אלגרי מצידו לא הסתיר את אכזבתו מכך שכמעט לא עבר שבוע בלי שרונאלדיניו נצפה באחד המועדונים או הברים של העיר בשעות הקטנות של הלילה. קרלו אנצ'לוטי, היום מאמן צ'לסי ומי שאימן את רונאלדיניו בעונתו הראשונה במילאן, הודה לא מכבר ש"הנפילה שלו לא מפתיעה אותי. על הכישרון שלו מעולם לא היה ויכוח, אבל המצב הגופני שלו זה כבר סיפור אחר לחלוטין".

בשבועות האחרונים התחילו להתרוצץ שמועות על כך שלמילאן נמאס ממנו, והיא רוצה למכור אותו. במפתיע או שלא, ולמרות האטרקטיביות הצפויה של המחיר המבוקש, מעט מאוד קבוצות גילו התעניינות של ממש. חוץ משלוש ברזילאיות - פלמנגו, פלמייראס, וקבוצת נעוריו גרמיו - היחידה שבאמת רצתה את הכוכב הנופל היתה בלקבורן רוברס האנגלית. בסופו של דבר ערך רוברטו דה אסיס, אחיו וסוכנו של רונאלדיניו, משהו בנוסח מכירה פומבית. פלמנגו, אתם כבר יודעים, היתה הזוכה המאושרת שלקחה הביתה את מה שנשאר ממנו.

רונאלדיניו מצידו הבטיח שיעשה כמיטב יכולתו למען קבוצתו החדשה ויוביל אותה להישגים. טוב, לא ציפינו שהוא ידבר אחרת. השאלה האמיתית היא אם הוא בכלל מסוגל, והדעות על כך לא נורא חלוקות. ז'וזה רוברטו רייט, אחד משופטי העבר הכי מפורסמים בברזיל שמשמש כיום פרשן בכיר, כתב בטור שלו בעיתון "לאנס": "רונאלדיניו קרוב להיות שחקן בדימוס. הבעיה היא שפלמנגו נכנסה למצב של ייאוש, תוצאה של העונה הקודמת האיומה שלה. סכומי הכסף שמעורבים בהעברה הזאת לא מציאותיים ולא מתאימים למה שקורה בכדורגל הברזילאי. וזה עוד יותר גרוע: פלמנגו השקיעה את כל הכסף הזה בלי שהיא באמת יודעת אם רונאלדיניו בכלל רוצה לשחק, כי בזמן האחרון רואים אותו יותר על רחבת הריקודים מאשר על המגרש".

דבר אחד בטוח, וזה שרונאלדיניו חתום על החוזה היקר ביותר בהיסטוריה של הכדורגל בברזיל. הוא יקבל שכר בסיס של חמישה מיליון יורו לשנה, פלוס 50 אחוז מחוזי הפרסום החדשים של הקבוצה עד סך של 6.25 מיליון אירו לשנה. ביחד הוא עשוי להגיע לשכר של 11.25 מיליון יורו לשנה. ועוד דבר שצריך להבהיר בנוגע לכסף: 80 אחוז משכר הבסיס שלו לא יצאו מהכיס של פלמנגו אלא מחברת "טראפיק ספורט", הפטרונית הראשית של העסקה. מבחינת פלמנגו, שתשלם לו רק מיליון יורו לשנה, זה בעצם דיל פנטסטי: לכולם ברור שההכנסות שלה יגדלו באופן משמעותי בעקבות הצטרפותו של שחקן מהקליבר הזה.

הכלכלה הברזילאית חזקה עכשיו, ולא מעט כוכבי עבר החליטו לחזור ולשחק בברזיל (רונאלדו, רוברטו קרלוס, דקו, בלטי ואחרים), אבל המקרה של רונאלדיניו הוא שונה ויוצא דופן בכל פרמטר. ויש עניין נוסף שמטריד הרבה אנשים: העובדה שלפחות עד חודש אפריל, המשחקים שבהם יופיע יהיו ברובם הגדול חסרי משמעות. כנהוג בארץ הקרנבלים, החודשים הראשונים של השנה עד פתיחת הברזילראו - הליגה הכלל ארצית - מוקדשים לאליפויות המחוזיות. וכאלה יש בברזיל לא פחות מ־27.

בליגה של ריו דה ז'נרו יש שלוש-ארבע קבוצות סבירות, וכל היתר משחקות ברמה שהיתה מביישת את מחוז דרום בליגה ב' בישראל. הסיבה היחידה שהטורנירים המגוחכים האלה ממשיכים להתקיים היא פוליטיקה: העסקנים הקטנים במחוזות השונים שואבים את כוחם מהקבוצות הקטנות, ואין שום דבר בעולם שיגרום לפארסה הזאת להיפסק בעתיד הנראה לעין.

אני אתגבר

פלמנגו כשלה בעונה שעברה ולכן לא העפילה לגביע הליברטדורס, המקבילה הדרום אמריקאית לליגת האלופות. זה אומר שנצטרך לחכות עוד כמה חודשים עד

שנתחיל לקבל תשובה לשאלה שמרחפת מעל כל הסאגה הזאת: האם בכל זאת הקסם יחזור? 

האמת היא שגם אם כן, אין שום סיכוי בעולם שרונאלדיניו של פעם יחזור. את המהירות והתזזיתיות של אמצע העשור הקודם הוא איבד לתמיד. אולי פה ושם הוא יזכיר לנו איזה שחקן גדול הוא היה אז, ויכול להיות שממרומי גילו, מעמדו וניסיונו הוא יסגל לעצמו סגנון משחק אחר, בוגר יותר, סמכותי ואחראי יותר. אולי. כמו שזה נראה כרגע, גם אם הוא יהיה בסגל הברזילאי במונדיאל 2014, זה יהיה במקרה הטוב בתפקיד שולי.

ואמנם עוד לא שמעו אותו מדבר על זה, אבל מתישהו בעתיד יידרש רונאלדיניו לפספוס הגדול שלו. להחמצת ההזדמנות להימנות בנשימה אחת עם ארבעת הכדורגלנים הגדולים בהיסטוריה.