אם את אשה, ממש אסור לך להיות חולה
בעלי יכול להתמודד עם טיפול בילדים לבד לערב אחד, אבל הוא לא יודע איזה בגדים להלביש להם, ובכלל הופך לאדם לחוץ. עדיף לקחת משכך כאבים ולחזור לתפקוד
כבר בשורה הראשונה אני רואה לנכון לציין שאני חולה לעיתים נדירות, ולא כי אני מחוסנת או בריאה מטבעי. אני פשוט חושבת שהמוח משדר לנו מראש ש"את לא יכולה להרשות לעצמך להיות חולה". חס וחלילה שיהיה לך חום 40 מעלות, או שיצוצו שיעול ונזלת מאיזושהי פינה. ואני לא מעלה לדיון בכלל עייפות, או פשוט רצון קטן לשבת ולהרים רגליים על הספה.
אין סיבה הגיונית למצב, ורק הניסיון להסביר את זה מעצבן אותי. לפני שבוע הגעתי מהעבודה עם כאב ראש. אתן יודעות, הרגשה שעוד רגע הוא נופל ואני אחריו. נכנסתי הביתה, זרקתי את התיק, הלכתי לספה ונשכבתי מייד.
"טלי?" הוא שואל.
"מממ..." אני עונה בקושי רב.
"מה העניינים?" הוא ממשיך ממרום עולמו הממוחשב.
"אין לי ראש", אני מנסה להכניס קצת הומור.
"מה, לא הבנתי, בואי לפה".
בטח שהוא לא הבין, הוא לא שומע. ובאותו רגע נפל לי האסימון שמיד כשאני נכנסת לבית, אחרי יום עבודה, אני נכנסת לחדר המחשב ומפטפטת איתו.
אני אפילו לא זוכרת מתי טל יצא מחוץ לחדר לקדם את פניי. אולי במקרים בהם הוא כעס כשראה את חשבון האשראי.
"עזוב אין לי כוח", אני ממשיכה בתקווה שהוא ישמע אותי מהסלון.
"מה?"
"מה, מה. מה אתה קורא לי מהמחשב. קשה לך לקום ולהגיד שלום בצורה מכובדת יותר?"
אני שומעת תזוזה של כסא. "קרה משהו?" סופסוף הוא שואל, עומד מולי וממקד את העיניים שלו עליי בדאגה.
הסברתי לו שהראש כואב לי ושאני לא מצליחה לתפקד ואפילו לדבר.
"אהה". זהו. פה טל מאבד את עצמו ולא יודע איך להמשיך הלאה. אני לא צוחקת, פתאום הוא נהיה נבוך, עומד עם ידיים בכיסים וזז מצד לצד.
הסיכוי למפגש עם החברות הלך והתפוגג לו
אני עוצמת עיניים. אלוהים ישמור אותנו, הנשים. הגברים האלה אפילו לא יודעים להוציא משפט אחד מהפה כשצריך. "לא משנה, אני אנוח קצת, עזוב".
"טוב, את רוצה תה או משהו?" הוא מנסה לעזור בדרכו.
"לא, זה בסדר" עניתי וחזרתי לנסות לנמנם. טל חזר למחשב. השעה 15:30 ועוד מעט צריך לצאת ולהביא את הילדים.
ניסיתי להירדם, ללא הצלחה. מטלות הבית מציקות לי. המפגש עם החברות להיום בערב, בבית קפה, הולך ומתפוגג לו. דווקא היום, אחרי שלא נפגשנו יותר מחודש כמעט, מצאתי זמן לחלות. הרי אנחנו הנשים, או לפחות רובנו, שותפות לאותה בעיה: העבודה בעבודה, והעבודה בבית. וכשאנחנו רוצות לשמור על חיי החברה שלנו, התיאום נעשה בעייתי למדי.
ההכרח להתמודד בעצמו הפך אותו מאבא שצוחק ומעיף אותם באוויר, לאדם לחוץ שלא מבין איזו בלטה נפלה עליו. הוא לא הסתדר עם המטלות הפשוטות של הבית, ובסופו של דבר אני הרגשתי הרעה. התייאשתי ולקחתי משכך כאבים, כשמצד אחד הכימאית שבי אומרת "אל תגעי בחומרים האלה" ומצד שני האמהות מנצחת ואומרת שעוד חצי שעה כמו האחרונה, הכאב רק יתעצם וזה, לא עוזר לי.
הכדור פעל כבמטה קסם, ואני חזרתי להיות עצמי, כולל היציאה עם חברותיי. בשעות הלילה המאוחרות טל הושיט את ידיו והתחיל במסאז'. התענגתי על כל תנועה. טל יודע לפנק כשהוא רוצה, בזה אין ספק. שעות היום חלפו במוחי ושיחזרתי את היציאה עם הבנות. כל אחת עדכנה לגבי הנעשה איתה בתקופה שלא נפגשנו.
אנחנו מוותרות להם מראש, או שהם משכנעים אותנו?
ליאת סיפרה על החבר החדש, לירון התלוננה על הריב השבועי שלה עם אלון, שירלי פטפטה על מצבה הכספי ואני התלוננתי על העבודה שאף פעם לא נגמרת. המסאז', לעומת זאת, הפך להיות קצת יותר ממסאז'.
"טל?"
"כיף?" הוא שואל בקול זדוני.
"אתה רציני?" אני המומה מהניסיון שלו, למרות שאין לי סיבה להיות מופתעת, הרי הגזע הגברי ידוע בעיוורון שלו לנוכח חתיכת בשר חשופה. "זה לא היה אמור להיות מסאז' נעים ותמים?"
"זה אמור להיות מסאז' נעים וחמים", הוא עונה.
"ואת זה אין לך בעיה לבצע", אני מקניטה.
"אף פעם לא התלוננת", הוא מציין.
נכון, הוא צודק. לגבי זה אין לי תלונות, אבל כן יש לי תלונות על שיתוף הפעולה המלא שאין לנו בבית, על זה שטל מצוין עם מחשבים ולכן לפעמים חדר העבודה יכול להיראות כמו מעבדת מחשבים.
אני שואלת את עצמי אם אנחנו מוותרות להם מראש, או שהם גורמים לנו לכך? אני לא מאמינה שאני היחידה שמתלבטת לגבי הסוגיה הזו. לירון אמרה לי היום שהייתי צריכה להתעלם מהכל ולהמשיך לישון, לתת לטל להתמודד עם הבית ואפילו להמציא כאב ראש אחת לשבוע.
אני מכירה את לירון, וזה לא חדש שהיא בחורה לא קלה בדעותיה. אבל האם היא צודקת? אין ספק שהתנהגות כזו היתה מלמדת את בן זוגי לקח חשוב במשפחתיות.
אין לי תשובה עד לרגע זה. אני רק יודעת שכרגע, יותר בריא, לכל הגורמים, שלא נהיה חולים.
לפנייה לכתב/ת 
