חומות של שררה
כמה חששה התורה מגבהות הלב שבאה בעקבות שכרון הכוח, מההתנכרות למקורות ומהשכחה מאין באת. "ורם לבבך" ונפלת, וכגובה השחצנות - כן כאב הנפילה
כנראה שיש משהו משכר ומשקר בשררה, בגדולה ובכבוד. אתה מוקף בעוזרים ובמאבטחים, במעמד ובקשרים, בסמכות ובכוח, ולאט-לאט אתה מתחיל להאמין שאתה כל יכול, שאתה מנהל את העולם - ושאין עוד מלבדך.
כל מה שמעניין - דף הפייסבוק של ynet
מכוניות מלוות אותך מלפנים, מאבטחים שומרים עליך מאחור, דלתות נפתחות מלפניך ושטיחים אדומים נפרסים לרגליך. מחלקות ראשונות ומפנקות ממתינות לך, כמו גם עדת חנפים המקיפה אותך, ואתה מתחיל להאמין שהעולם פשוט לא יצליח לשרוד בלעדיך. וככל שאתה חשוב יותר, אתה מוקף בווילונות ובחלונות כהים יותר ברכב ובבית, ופחות רואה מה שקורה בחוץ. החומות בחווה שבנית מתגבהות והולכות, והיכולת לקלוט את הרחשים מחוצה להן, מתמעטת.
הכוח משחית
זה מתחיל באטימות הלב לשוועות הקולות העולים מן השטח, וממשיך בערלת הלב לרחשים הבוקעים מהרחוב. מכאן ועד לניתוק ולניכור -
תיקים באפלה
מנהיגי העתיד - הישמרו
אסף הראל
מנהיגים פוטנציאליים יקרים, אם חפצים אתם להוביל, עליכם בראש ובראשונה לשמש דוגמה ומופת לציבור - שלא תמיד סולח
קצרה הדרך.
הכסף נהיה גדול, והחוק נהיה קטן. טלפון קטן לפלוני - והכל מסודר, חצי קריצה לאלמוני - והעניין מטופל. מה לך ולביורוקרטיה ולהליכים מסורבלים? מה לך ולמנגנונים מקובלים? הרי בדיוק בשביל זה יש חברים.
אתה מתחיל להאמין שאתה חכם מכל אדם. מהסה את מבקריך, מתעלם מהערות מכריך ומאזהרות מוקיריך, אוטם אוזן מלשמוע את ידידיך - ובטוח שהאמת וכל האמת לעולם בצד שלך. כל בוקר אתה ניצב מול המראה ועל שפתותיך מרחפת השאלה - היש עוד כמוני מוכשר בעיר? והמראה עונה לך כהד: יהיר... יהיר... יהיר...
"כששוטים - לא מנהיגים"
כמה כוח יש בשררה - וכמה סכנה יש בה. כמה קודקודים וראשי מערכות אזרחיות וצבאיות עלו לגדולה בזכות כוחם, תעוזתם, כישרונם וחוכמתם – ותכונות אלו בדיוק גם הפילו אותם מאיגרא רמה לבירא עמיקתא; ממרומי הלשכה - אל תחתיות חדרי החקירות; ממחיאות הכפיים - אל קריאות הבוז.
כמה חששו חז"ל מהגאווה, מהכוח ומהשררה. כמה חששה התורה מגבהות הלב שתבוא בעקבות שיכרון העושר והכוח: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ... וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ..."
ושכחת את עצמך ומניין באת. ושכחת את אלה ששלחו אותך ואת השליחות שאליה נשלחת. ושכחת שאתה עובד עבור הציבור ולא הציבור עובד אצלך. ושכחת להקשיב לקולות העולים ובוקעים מהשטח. ושכחת להיות מחובר אל המציאות, אל הפשטות ואל העם. ושכחת שאת המשכן ואת המקדש בונים כולם - העשיר והדל, החכם והטיפש, השר ואחרון הפועלים.. ושכחת את ה'... ורם לבבך... ונפלת בכיכרות, על המרקע ובבתי המשפט. וכגובה השחצנות - כך כאב הנפילה.
המשפט האחרון שאמר רבי ישראל בעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, לפני שעצם את עיניו - היה "אל תבואני רגל גאווה". התואר הבכיר ביותר, שניתן למנהיג הגדול שהיה לעם ישראל, משה רבנו, הוא: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".
"כששותים לא נוהגים, וכששוטים - לא מנהיגים". שליח ציבור אמיתי, היונק את כוחו מהכלל ומתודעת השליחות, ועוסק בצרכי ציבור באמונה, בעוז ובענווה - חש במלוא ישותו את תחושת "הנני העני ממעש", ואת המחויבות שלו להיות "מעורב בדעת עם הבריות".
לפנייה לכתב/ת 
"החומות מתגבהות, והיכולת לקלוט את הרחשים מתמעטת". בית גלנט
צילום: שאול גולן
מומלצים
