כשאת לא אומרת כלום, למה את מתכוונת
נשים נמנעות בתחילת קשר מלהתנגד לגבר שאיתן ומבליגות על הרבה דברים. כשמערכת היחסים יציבה יותר, הן פשוט לא מסוגלות לשמור יותר בבטן. גברים, לעומתן, מבליגים דווקא כשהקשר יציב, מתוך פחד לאבד, עד שהם לא מסוגלים יותר והולכים. יש סיכוי לשבור את המעגל הזה?
הוא: אין לי עיני רנטגן שיכולות לחדור לך למוח
בהתחלה, כדי לרַצות אותי, את נענית בחיוב כמעט לכל דבר שאני מציע, אומר ורוצה. ואז, כשהקשר מתחזק, את מוצאת את עצמך בדילמה: איך לומר לבחור שהטעם של הזרע שלו כבר לא עושה לך את זה (ובעצם, מעולם לא עשה לך את זה)? אצלי זה הפוך. אני הופך להיות מתרַצה ומרַצה ככל שמערכת היחסים הופכת לרצינית יותר, כי אז אני זה שמפחד לאבד. אם נגיד, שנינו, על ההתחלה "אני רוצה" ולא נפחד להתמודד עם זה שהצד השני לא רוצה ולא מסכים – אז אולי המצב התקשורתי בינינו יהיה טוב יותר.
כך, למשל, כשאני אומר לך שאני לא מבין מה את רוצה ממני, קרוב לוודאי שזאת האמת. את, לעומת זאת, לא מאמינה שלא הבנתי את כל המסרים שניסית להעביר לי ופותחת במחאה: "אם אתה לא יודע בעצמך, אז אני לא מתכוונת להגיד". אם זו באמת בעיה שלי, אז תשאירי אותה בשבילי ואל תדאגי לכרכר סביבי בפנים זעופים כדי להזכיר לי שהבעיה היא שלי. עם הבעיות שלי אני יודע להתמודד מצוין בהדחקה, תודה.
אפשרות נוספת היא שתתחילי לצרוח ולזרוק אגרטלים באוויר: "אתה לא מבין, אה? אז תן לי להסביר לך!" כשאת מגיעה לטונים של צפירת אזעקה, יש לי נטייה לכבות את עצמי ולדמיין אותנו נחים בחוף בתאילנד. את תסיימי לצעוק ואני אחזור אלייך אחרי הפרסומות. החלק המצחיק במריבות האלה הוא שאת רשאית לומר כל מה שאת רוצה, ולעומת זאת, כשאני אומר משהו מעליב – את נפגעת עד עמקי נשמתך, כאילו ולא קיללת והקנטת אותי לפני שנייה.
מה הבעיה פשוט לומר, ולא לחכות עד שאשכח את הכוס בכיור רק כדי שתהיה לך הזמנות להתחשבן איתי על זה שלא החמאתי על השמלה החדשה מלפני חודשיים? רוב התקשורת בינינו משתבשת רק מפני שאת נמנעת, שאת לא באמת מוכנה להודות על מה את באמת כועסת. אז את מחפשת את השטות הראשונה להיתלות בה, ולא מבינה איך למרות המריבה והברוגז וההשלמה, את עדיין לא מרוצה, עד לפעם הבאה שאשכח משהו מרשימת הקניות שהכנת לי.
אני באמת מוכן לעשות הרבה כדי לשנות. קשה לי לעשות זאת באמצעות הציפייה שאבין בכוחות עצמי. אין לי עיני רנטגן שיכולות לחדור לך למוח, ואני לא מדבר פולנית שוטפת, כך שקשה לי. את יכולה לעזור לשנינו ולהשיג את מה שאת רוצה, או שאת יכולה להישאר מתוסכלת ומרירה, ובסופו של דבר גם בודדה.
היא: קודם כל תתייחס לכך שעומד לי משהו בגרון
נראה לעיתים כאילו אנחנו מנהלים מלחמה, אבל גם גנרל גדול מפסיד לעיתים בקרב. אני נאלצת להסכים שאני "קצת" קשה בכל מה שקשור בלומר מה אני באמת רוצה. אני אוגרת לא מתוך כוונה להתפוצץ, אלא מתוך כוונה מלאה וכנה להבליג. כן, אני יודעת שאני משאירה שבילי פירורים שכולל מבטים זועמים, הערות עוקצניות, משיכות כתף ושתיקות זועמות. אבל אני באמת ובתמים מאמינה שמתוך היכרות אמיתית, אתה תבין שמשהו לא בסדר ותבקש להסדיר את העניינים. אבל אתה לא. אתה, בניגוד אליי, מאמין שאם תתעלם – דברים יסתדרו מעצמם.
אתה באמת חושב שאם אני שולחת לעברך שתיקות רועמות ומבטים קרירים זה יעבור לי בעוד שעה? אתה גורם לעצמך להאמין שאם אני מפנה לך את הגב במיטה, זה בטח אומר שאני עייפה. אני מעדיף לחשוב שאם לא בא לי לבוא להורים לך השבת, זה לא קשור לאמא שלך (הקדושה, חלילה), ואתה תולה את זה בכך שאני בטח במחזור. אם אני תוקעת מבט אתה מנחש שאני בטח מהורהרת, ושאין דבר ששינה טובה לא תפתור.
הרי זה כל כך פשוט לפייס אותי. כל כך קל להעביר איתי את הערב אחרת. כל שאתה צריך לשאול זה "הכל בסדר?" אבל אתה פחדן. אתה מפחד לערער את הספינה, ויותר מזה – אתה פוחד לשמוע את התשובה, עד שאתה משכנע את עצמך שחוסר יחס הוא הפתרון. אז אתה מתעלם, ואני צוברת.
אתה יודע את כל זה, ועדיין בוחר להמשיך בדרכך. כך מתחילות להן מלחמת הכוחות: מי ישבר ראשון, מי יהיה זה שיתנצל, ומי ייצא כשידו על העליונה? אבל אתה יודע, כמוני, שבמלחמה יש רק מפסידים: תדירות הסקס פוחתת, השיחות מתמעטות, הוויכוחים הופכים לשיגרה, וכל שטות מקפיצה. אתה תבלה יותר זמן בעבודה, אני אצא יותר עם חברות. בסופו של דבר או שניפרד, או שתציע להתחתן (כי הרי זה פותר הכל). ואז משהו פשוט ייהפך במהירה לגיהינום.
אז נכון, אני קצת קשה לפעמים ואולי לעיתים גם בלתי נסבלת, אבל אתה יודע את זה, לא? לא עדיף פשוט להתכופף קצת לפעמים קצת כשאני במצב שכזה וליזום שיחה, להציע חיבוק ולשאול מה קרה. אחרי שאני מפויסת, אתה גם יכול לומר לי שהייתי קצת מעצבנת (אבל רק אחרי). אני מבטיחה לך שלא תהיה לי בעיה להתנצל על כך שבאמת הגזמתי ואפילו לפצות אותך על "הסבל" שהעברתי אותך. לא שווה בשביל מציצה ממש טובה?
- דוד אלהרר-ברוש, יועץ תוכן ושיווק, מנהל האתר סיפורים מקוונים
- עינב דרומי, שף-קונדיטור תל אביבית. האימייל של עינב
לפנייה לכתב/ת 
