במרומי הר הזיתים, משקיפים על הר הבית, שוכנים קבריהם של ישראל ורבקה לפין זיכרם לברכה. בשנת 1881, בעקבות שילוב של חיבת ציון ואנטי-יהדות רוסית, החליטו הזוג לפין לוותר על חייהם המבוססים והמוצלחים בוולקוביסק שבפולין, לאסוף את שני בניהם, את בתם ובעלה - ולעלות לארץ ישראל.
בדרך לא דרך הגיעו ארצה בתחילת 1882. קודם התיישבו בפתח תקווה, ואחר כך עלו ירושלימה. שם בנה ישראל במו
| מכתב הרבות הרפורמיות: |
|
| "לבלום את השנאה" / קובי נחשוני |
|
מלחמה של מכתבים: בתגובה למכתב הרבניות, פרסמו חברות מועצת הרבנים המתקדמים בישראל גילוי דעת: "הרבניות החותמות על חוטאות בגזענות, התנשאות, שוביניזם וגלותיות" |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
חלומם הגדול של ישראל ורבקה היה שמשפחתם תכה שורשים עמוקים בארץ ישראל ותצמיח ענפים רבים של יהודים הנאמנים לדתם ולעמם. תקוותם לא התממשה. ישראל ורבקה נאלצו לרדת מהארץ בעקבות התנכלויות מצד הרשויות העותומאניות. הם עברו לבוסטון שבארצות הברית, שם השתרשה משפחתם, ושם גרים כמעט כל צאצאיהם. כמעט - משום ששבעה מצאצאיהם של ישראל ורבקה גרים בארץ: אני ובני משפחתי. גורלם של השאר הוא ההיפך המוחלט ממה שייחלו לו ישראל ורבקה.
גורל זה נודע לי עוד לפני שעליתי ארצה, לפני יותר מ-18 שנים, כשקיבלתי לידיי ספר שהכינה בת-דודה רחוקה, המתעד את גורלם של כל בני משפחת לפין עד שנת 1990. הנתונים היו מדהימים: לישראל ורבקה יש מאות רבות של צאצאים, הפרושים בכל רחבי תבל. אולם מכל אלה, בדור השישי - מעט מזעיר מזדהים בצורה משמעותית כיהודים (ורבים רבים מהם אינם יהודים כלל).
זוהי ההתבוללות עליה מרבים לדבר באחרונה, כמו למשל במכתב הרבניות,
ונגדה מרבים להפגין. זהו האובדן. הסטטיסטיקה הוכיחה חזור והוכח, שאחוז מכריע (כ-80% ומעלה) של ילדי בני זוג הנשואים בנישואי תערובת - לא יזדהו כיהודים באופן מהותי ומחייב (ועוד לא התחלנו לדון בזהותם ההלכתית). מבחינה סוציולוגית והיסטורית, מצב זה הוא לגמרי צפוי ונורמאלי. ההתבוללות והטמיעה בזהות ובתרבות הרוב תהליכים חברתיים טבעיים. נוח יותר להיות חלק מהרוב, להיות כמו כולם, לא לבלוט בנוף האנושי.
דווקא שמירת הזהות והמרקם האתניים של קבוצת מיעוט היא החריגה, והשגתה דורשת הקרבה מצד הנאמנים לה. נאמנות למשהו גדול ונשגב תמיד מחייבת הקרבה. אולם אי-שם, באנרכיה הנקראת פוסט-מודרנה, החליטו יהודים רבים מספור להקריב את העם היהודי, לטובת נוחותם האישית (במעטה של נאורות ואוניברסליות). הם החליטו ש"האהבה תנצח", ולכל הרוחות התוצאות.
ואכן, מאחורי הביקורת הקשה שהושמעה לאחרונה נגד אותם שמוחים על תופעת נישואי התערובת,
מסתתרת שאלה אחרת לגמרי: מי זה שיכתיב לי עם מי אתחתן ואיך יגדלו ילדיי (במידה שיהיו)? התשובה היא פשוטה: עתיד העם היהודי הוא הדורש. תאהב את זה או לא. לפני מי שנולד יהודי עומדת הבחירה בין קצת יותר חיים לעמו, או קצת יותר אבדון. ההיסטוריה של 250 השנים האחרונות הוכיחה, וממשיכה להוכיח, שנישואי תערובת, יחד עם בורות יהודית - הם מרשם בדוק להיעלמות קבוצתית.
אין בעמדה זו שמץ של גזענות, ומי שמשמיע טענה טיפשית כזאת מתעסק בדמגוגיה מהזן הזול ביותר. ההשוואה בין העדפת בן זוג יהודי לחוקי נירנברג
הידועים לשמצה היא כל כך נלוזה, שאיננה ראויה לתגובה. התורה מלמדת שלא-יהודים נבראו בצלם אלוקים בדיוק כמו יהודים. השאלות האמיתיות הן האם יש ערך בשמירה על העם היהודי? האם יש הצדקה לצמצם את בחירת בן (או בת הזוג) לצורך בניית בית יהודי יציב, המבוסס על ערכים יהודיים ועל זיכרון קבוצתי שיעניק השראה לדורות הבאים?
אם התשובה חיובית - ועתיד המדינה מותנה בתשובה חיובית לשאלות אלו - אזי בנוסף להקרבה בתחום השירות הצבאי ותשלום המסים, מוטלת החובה להמשיך ולהקים משפחות יהודיות בישראל. להעביר הלאה את מורשת התרבות והתודעה, המוסר והדת היהודיים - ולשמור על הגיבוש הלאומי של העם היושב בציון. ובל נשלה את עצמנו, ניתן להתבולל גם בארץ ישראל.
אישית, אני מיצר על אלה המקבלים החלטה עקרונית להעדיף את האוניברסליות, על פני המשכיות יהודית לטווח ארוך. אני גם מכבד את החלטתם ואת זכותם לנווט את חייהם כרצונם. אולם לכל מעשה יש תוצאות, שעליהן חייב האדם לקבל אחריות ולשאת בהשלכותיהן. מי שמחליט, כעיקרון, להיחשף לתהליך הטבעי של התבוללות, שלא
יצעק אחר כך שמוציאים אותו מכלל העם היהודי. אי אפשר ליהנות מכל העולמות.
כל שנה אני נוהג לפקוד את קבריהם של סבא רבה ישראל וסבתא רבתה רבקה. הם הורישו לי, לילדיי ולאחיי דוגמה של הקרבה למען העם והמורשת היהודית, המלווה אותנו עד היום. שאר קרוביי ביניהם גדלתי, החליטו שאין סיבה אמיתית להישאר יהודים בצורה משמעותית. לא היה להם נוח. לא היה מתקדם מספיק עבורם. לא היה אוניברסלי מספיק עבורם. הספיק להם להשתייך למשפחת האדם. כך הם הפכו חלק של כולם, ויתרו על עצמיותם, ונעלמו לבלי חזור.
דב בר בורוכוב פעם השווה בין התבוללות להתאבדות. על קבר אבותיי אני מבכה גם את המתאבדים.
- הכותב הוא מרצה במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן. מחר ייערך דיון ב"מכתב הרבניות" במסגרת יום הזהות היהודית בכנסת, שעורכים ארגון רבני "צהר" וח"כ זבולון אורלב.
