"הגבר כיום עובד בלהיות אבא". אידי ישראלוביץ'

עזבי ישראלוביץ'. אני אידי, מרוקאי ידוע מאשדוד. אידי זה יהודי. סבתא שלי היתה אידה.

הרבה דברים למדתי. אבל בסוף אני אמות טיפש כמו כולם.

מאבא שלי למדתי את הדבר הכי חשוב, שזה להיות בנאדם. אמא שלי, לעומת זאת, נתנה לי עצה שדפקה אותי לא מעט בחיים: להגיד תמיד את מה שיש לי על הלב. עד היום אני מסתבך בגלל זה.

30 שנה אני מסעדן באשדוד, מתוכן 16 ב"אידי". אם היום אומרים כל מיני דברים על אשדוד, תארי לך מה היו אומרים לפני 30 שנה.

אם לא הייתי מסעדן, כנראה שהייתי נשאר צוללן. הרווחתי בזה משכורת מעולה. עזבתי בניגוד לכל עצה שקיבלתי.

אני הכי אוהב לבשל דגים. הרי גדלתי על הים. שלא תביני לא נכון, אני יודע איך עושים סטייק. אבל דגים זה המומחיות שלי וזה מה שאני עושה.

אני לא דג. לעיתים רחוקות אני יוצא בלילה עם חברים וסירה, יותר בשביל החברותא והפלברה מאשר בשביל הדגים. זה לא בדיוק הולך, הסיפור הרומנטי על זה שדג בלילה ובבוקר מבשל את הדגים. ככה אתה לא דייג ולא מסעדן.

לבחור דג זה כמו לבחור בחורה. אתה רואה את תחרות מלכת היופי, יש עשר פצצות על הבמה, אבל מספר 8 הכי עושה לך את זה. לך תסביר למה.

מסעדנות זה חיידק, זה דרך חיים. ואיזה חיים קשים. רק מי שהיתה לו מסעדה ידע על מה אני מדבר. על הלילות שאתה יושב ומחכה שאוטו ייעצר ואנשים ייכנסו לסעוד, על התחושה כשמישהו קם מהשולחן כי לא מתאים לו או כי חסר לו משהו.

 זה שונה מכל מקצוע אחר. כל החיים סובבים סביב זה. האישה שלך חיה את זה איתך, הילדים, החברים. היו שנים שלא הייתי באף ארוחת ערב, בשום אירוע, כי יש עבודה ואי אפשר לעזוב.

העצה הכי טובה שאני יכול לתת למי שרוצה לפתוח מסעדה? זה שילמד לעשות כסף בדרך אחרת.

אם הוא חולם וחייב, אז שיתחיל בקטן. מסעדה עם מקסימום שישה שולחנות ובר קטן, מטבח עם עוזר טבח אחד ושוטף כלים אחד. שהתחזוקה תהיה זולה, ושידע לארח גם אם הוא לחוץ על מזומנים והבנק מתקשר. שידע להביא פרנסה מיום ראשון ועד חמישי בערב.

ושלא ישקיע יותר מדי בדקורציה. זאת הטעות הגדולה שהצעירים עושים היום: פותחים מקומות בהשקעה מטורפת שלעולם לא יוכלו להחזיר. דקורציה זה חשוב, אבל אוכל חשוב יותר.

הסועדים הישראלים יודעים לזהות מקום טוב. תיתן אוכל טוב ותהיה נחמד וחמוד, אנשים יבואו. גם אם זה ייקח חצי שנה, דברים עוברים מפה לאוזן. לאו דווקא דרך התקשורת, אגב.

ישראלים אוהבים לראות את בעל הבית. למה? כי הכל פה זה שכונה. איך שהישראלי משתחרר מהצבא, מתחילה השכונה. גואה? שכונה. טורקיה? שכונה. ישראלים מחפשים ישראלים כמוהם. תכלס, גם אני אוהב את זה.

בבית אני לא מבשל כלום. אם אשתי בישלה אז יופי, ואם לא אז סבבה. אני עושה איזה סנדוויץ', כמה ביצים, לחם טרי וחמאה. מספיק לי. אני עף. אבל שתהיה טובה החמאה, כן?

טעם זה לא דבר ששוכחים. הרבה פעמים קורה שמישהו שסועד אצלי מתחיל להתרגש מאיזו מנה כי היא מזכירה לו את בית אמא, את הטעם של בית ילדותו. אנשים אשכרה דומעים מזה. זה משהו שלא נעלם, ואתה נזכר בו כשאתה פוגש אותו שוב.

את רומנייה, אה? בואי תטעמי את האיקרה.

אני נשוי הרבה שנים. אשתי גם במסעדה, בכל מקום. איך מסתדרים כל כך הרבה שנים? פשוט לא עושים מדברים עניין.

הגברים של היום עובדים בלהיות אבא. אני קצת מבולבל מזה, כי בזמני זה לא היה ככה: יש לי שני בנים, והייתי על ידם כשהיו צריכים אותי. שמעתי והרגשתי. זה מספיק.

זורבה היווני היה הגבר האולטימטיבי. היה הולך עם הבוזוקי והבגלמה, אבל הוא לא ידע לנגן. היה איש של אנשים, של חברות, של עבודה, של נשים, של אהבה ועדינות, וידע גם להילחם. איך לקח את בובולינה וחיזר אחריה ונתן לה רוך ואהבה, ידע לעשות טוב לאחרים.

מה לא אמרו לי על השפם. שזה מבגר, דוקר, עתיק, טורקי מדי. אבל אני אוהב את זה וטוב לי עם זה. כל החברים שלי שהיה להם שפם הורידו, בלי יוצא מן הכלל, אבל לי זה מצליח. רק לפני שבוע פגשתי אחד מהם, והוא אמר לי אידי, דחילק, תתגלח. הסתכלתי עליו ואמרתי לו, אתה התגלחת. תראה איזה פרצוף עקום היה לך מתחת. עזוב אותי.

הרבה שנים אני לא רוקד, אבל לאחרונה הבן שלי התחתן, ורציתי לעשות משהו מיוחד. אני לא יודע לכתוב או לנאום, ויום אחד ראיתי בטלוויזיה תוכנית עם רקדן אירי בשם יאיר. הרמתי לו טלפון ותוך כמה שבועות הוא לימד אותי ריקוד אירי. עשיתי חזרות בחדר נסתר, סידרו לי במה מיוחדת באולם, ובשיא החתונה עליתי ודפקתי נאמבר אירי. היה מגניב לאללה. הבן שלי היה בשוק. האמת, גם אני.