לריב כדי לפרוק מתחים, לא לפרק את הזוגיות
לא נעים להודות בכך בהתחלה, אבל זה מרגיש קצת טוב, להתפרץ עליו ככה. ברגע אחד של שכרון חושים את עוברת טרנספורמציה כללית, מאבדת שליטה באקסטזה פראית והופכת לדמות מיתית מצמררת של אמזונה, בעלת ראש דרקון פולט אש וגז עצבים
איזה כיף זה לריב, אה? שחרור נפלא ממתחים. אין הכוונה לסתם ויכוח על מי גמר את מכל הדלק באוטו, אלא לריב אמיתי, עמוק, מכל הלב. ברגע שהמריבה הופכת נלהבת וחסרת פרופורציות, היא מסוגלת להעניק לנו את הפורקן האולטימטיבי מכל העצבים והלחצים שאגרנו בחשאי.
הרכבת מתחילה לדהור, הווליום עולה, ומהר מאוד אתם כבר על הקצה. לשנייה אחת עוד מאמינים שתוכלו לטפל בזה בבגרות ואיפוק, ואז היא אומרת מילה לא במקום, או עושה לך את הפרצוף המעצבן ההוא שלה - והלך עליכם.
הכדורים המטאפוריים שהחזקתם כל כך יפה באוויר נוחתים ברעש מצלצל בזה אחר זה על הריצפה, סודקים את הבלטות ומעירים את השכנים. הכל יוצא החוצה אל האור, כל הכביסה המלוכלכת וגם זו שאתם שומרים בצד למכונה נפרדת.
כל מה שאתם באמת חושבים זה על זה, הפרצופים האמיתיים שלכם והקלפים שחשבתם ששמרתם מסודרים אלפביתית במגירה סודית – הכל בחוץ. המגדל קורס, ואתם תחתיו.
ברגעים הראשונים אתם קצת בשוק. ההרגשה היא שפתאום אתם לא כל כך מכירים זה את זו. נדמה לכם שהתחתנתם עם מפלצת. אבל, מהר מאוד אתם נכנסים לקצב, ומבינים שנקרתה בפניכם הזדמנות פז. זו שעה כשרה וראויה לומר את כל שעל ליבכם, את ההוגן, ובתקווה שהדברים יסלימו, גם את הלא הוגן.
לא אכפת לך שהוא יצא מהדלת, את צודקת!
לא נעים להודות בכך בהתחלה, אבל זה מרגיש קצת טוב, להתפרץ עליו ככה. ברגע אחד של שכרון חושים את עוברת טרנספורמציה כללית, מאבדת שליטה באקסטזה פראית והופכת לדמות מיתית מצמררת של אמזונה, בעלת ראש דרקון פולט אש וגז עצבים.
דבר לא יעצור בעדך עכשיו, את תהרסי אותו! את לוחמת אימתנית, בלתי מובסת. זעמך נשפך כמו לבה, לשונך משתחררת ומשתלחת בו, בבטנו הרכה והכי טוב - באמ'שלו. הכל יוצא ממך בלי מסננים או רחמים. זה מרגיש טוב, לעזאזל, ממש טוב.
לא שאת זוכרת בכלל על מה את רבה איתו, וממה התחיל כל הוויכוח. אבל מה זה כבר משנה כרגע? גם לא לגמרי ברור לך לאן הוא יוצא עכשיו עם הקיטבג והבגדים להחלפה, או האם הוא יחזור אליך אי פעם, אבל מה זה חשוב? את צודקת!
הבעיה היחידה עם זה היא, שקשה לשכוח את מה שנאמר. זה לא רק בגלל שיש לה קלטת שלך מקלל אותה שהיא הכינה מבעוד מועד והביאה לעו"ד שלה, אלא גם ובעיקר בגלל הטון בו הם נאמרו. הם נחקקים: הקור הצורב, השנאה התוססת והריחוק הנורא.
וגרועה עוד יותר היא השאלה המפחידה שנותרתם איתה: לאן הולכים מפה, בעקבות אותה קלטת? או אולי למקום טוב ואמיץ יותר? ובמידה וכך יהיה, האם נוכל לעשות זאת? לעיתים אפילו אם יש אהבה גדולה הקושי בכיפוף האגו לטובתה גדול ממנה.
תהיו פסיכים, אבל בלי יצר ההרסנות
מול אחרים, קל יותר להתנצל ולהגיד שלא התכוונו. כאן דווקא כשקרובים כל כך קשה יותר לומר שמה שהם באמת חושבים הוא לא מה שנאמר מתוך כעס ופגיעה אלא זה: שאת הדבר הכי טוב שקרה להם, והנה זר שושנים.
פשוט יותר לארוז את הפקלאות ולעזוב. קשה נורא להישאר ולהילחם על זה, לדבר באמת, להוציא את הכל אבל מעובד וקונסטרוקטיבי. להיבנות מזה, להתחזק כזוג. ללמוד משהו על חמלה, קבלה, ואולי אפילו על סליחה. לעבוד קשה ולהצליח להיות אנשים טובים יותר.
רק אם מצליחים להתגבר אפשר להעביר פה גם מסר משני, ולהראות לילדים שלכם שאפשר לעשות את זה אחרת. לא חייבים להיות פסיכים ורק לסגור מעגלי דפוס ולחזור על אותן טעויות שוב ושוב כל החיים.
אפשר וניתן גם להיות סתם פסיכים, אבל בלי יצר ההרסנות הנלווה, אלא פסיכים חביבים, ולא מזיקים, כי זה לא שאסור לריב. אדרבה, מריבה היא דרך נפלאה לגדול ביחד בזוגיות, ולא כי אחריה טוחנים מלא שוקולד מהדיכאון ועולים חמישה קילו ביומיים, אלא כי עולים על שביל הזהב לפתיחות וכנות ביחסים.
זהו שביל רצוף מהמורות ושדות מוקשים, בטח, אבל בדרך פלא גם בעל אופציה להתעשרות מהירה, אם משחקים אותה נכון והוגן. זה יקרה רק אם נרשה גם לאהבה ולרוך לנצח לפעמים, ולא נתקפל באמצע כמו שהכי כיף לעשות ונלך למקום אחר, רק כדי ללמוד שגם שם, חלים אותם החוקים.
