שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חיים היסטוריים: פרידה ממיכאל הרסגור
    מיכאל הרסגור שהלך לעולמו היום היה חוקר נדיר, מורה יוצא דופן ובעל אישיות צבעונית ובלתי רגילה. כאלו היו גם חייו. פרופ' בנימין ארבל, תלמידו וחברו, נפרד ממנו לשלום
    מיכאל הרסגור (2011-1924) הגיע לעולם האקדמי בשנות הארבעים לחייו, לאחר ניסיון חיים עשיר ורב תהפוכות, שכלל, בין השאר, מאסר בכלא הרומני תחת השלטון הפשיסטי בשנות מלחמת העולם השנייה בגין השתייכות לתנועה ציונית (השומר הצעיר), רצח הוריו בידי שלטון זה, עלייה בלתי לגאלית בספינת מעפילים, שהות במחנה מעצר בריטי בקפריסין, ייסוד קיבוץ זיקים וסילוקו ממנו בגין הפרת ה"קולקטיביות הרעיונית", עבודה בעיתון קול העם כעורך המוסף הספרותי (כממשיכו של המשורר אלכסנדר פן), ביקורו במוסקבה, כשליח המפלגה הקומוניסטית, והתפכחות מן החלום הקומוניסטי בעקבותיו, ועוד כהנה וכהנה.

     

    הדוקטורנט שעשה היסטוריה

    הרסגור החל ללמוד היסטוריה באוניברסיטת תל אביב בראשית ימיה בקמפוס אבו-כביר, כאדם מבוגר בעל ניסיון חיים עשיר והשכלה רחבה מעין כמוה, ובכלל זה שליטה בשפות רבות, שאת חלקן רכש כאוטודידאקט (עברית למד בימי שהותו בכלא הרומני).

     

    עקב הצטיינותו בלימודים הוא נשלח ללימודי דוקטוראט באוניברסיטת הסורבון בפריס, שם הכין את עבודת המחקר החשובה שלו, העוסקת בקשרים החברתיים של חברי מועצת המלך בצרפת בתקופת הרנסאנס.

     

    עבודה מרשימה זאת, המשתרעת על פני ארבעה כרכים עבי כרס (שיצאה לאור בהוצאת אוניברסיטת ליל, 1980-81), זיכתה אותו בתואר פרופסור מן המניין בסורבון. כך היה הרסגור לדוקטורנט היחיד בתולדותיה של אוניברסיטת תל אביב שדילג על כל סולם הדרגות האקדמי ומונה מיד לפרופסור מן המניין גם באוניברסיטת תל אביב.

     

    מחקר רב היקף זה, שהפך מיד לאבן יסוד בחקר התפתחותה של המונרכיה הצרפתית בתקופת הרנסאנס, הוביל אותו למחקר נוסף על אוליגרכיות פוליטיות בעולם המערבי בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת, שהתפרסם בפריס בשנת 1994.

     

    מהפכות חייו

    הגורל הביא את הרסגור לחוות באופן אישי אירועים מכוננים שהתחוללו בשנות הששים והשבעים באירופה. הוא שהה בפריס בימיו של מרד הסטודנטים הגדול בשנת 1968 וחוויותיו מאותם ימים זכורים לי היטב מסיפוריו. בעת שהותו בפורטוגל בשנת 1974 במסגרת עבודת המחקר שלו, נקלע למהפכה שהפילה את המשטר הישן וחוללה דמוקרטיה בארץ זאת. התנסות זאת הביאה אותו לכתוב את ספרו מהפיכה בפורטוגל, שזכה להצלחה גדולה, והופיע במספר מהדורות בצרפתית, פורטוגלית, אנגלית ועברית (הוצאת עם עובד 1976).

     

    בחוג להיסטוריה זכה הרסגור להערכה רבה כמורה מסור, המעורר סקרנות אינטלקטואלית, והמעודד סטודנטים צעירים להקדיש עצמם ללימוד ומחקר של ההיסטוריה המערבית בעת החדשה המוקדמת. אחדים מבכירי הפרופסורים בחוג זה היו תלמידיו. הייתי אחד מתלמידיו של הרסגור, שימשתי גם כעוזר מחקר ועוזר הוראה שלו, ולמדתי ממנו רבות.

     

    הוא הצליח להדביק בי את המשיכה לתעודות ארכיוניות "בתוליות", כאלה המצויות בכמויות אדירות בארכיונים שונים ומצפות לגאולה בידיים הנאמנות של ההיסטוריון. הוא העביר אליי את תחושת ההתרגשות של הגילוי הראשוני, ואת המתודה הקפדנית של ניתוח התעודות, שאותן, נהג לומר, יש "לסחוט כלימון", כדי להפיק מהן כל פיסת מידע אפשרית.

     

    הייתה לו אישיות כובשת לב, חוש הומור מקורי ואפילו פרוע, שהפכו כל שהות בחברתו לחוויה בלתי נשכחת. סיפוריו על ילדותו בצרפת ועל תולדות משפחתו היו בעיניי ובאוזניי כרומן או כסרט מרתק.

     

    היה לו כושר קריאה מדהים: הוא התגורר באותן שנים בבת ים, לא הייתה לו מכונית והוא נסע מדי יום ביומו באוטובוס מבת ים לאוניברסיטה ובחזרה. בתום יום עבודתו בספריית האוניברסיטה, לקח בדרך כלל בהשאלה שני ספרים: האחד לקריאה בדרך מרמת אביב לבת ים, והשני לקריאה למחרת בבוקר, בנסיעה מבת ים לאוניברסיטה. ומה שהפתיע אותי תמיד – הוא ידע לדווח על כל מה שקרא לפרטי-פרטיו, וכך זכיתי גם אני ליהנות קצת מכושר הקריאה המהירה שלו ומזיכרונו הפנומנאלי.

     

    יכולותיו הלשוניות היו לאגדה – את ההתכתבות עם ראש החוג דאז, פרופ' צבי יעבץ, ניהל לעיתים בלטינית קלאסית. כשהחליט לשלב את ההיסטוריה של פורטוגל במחקרו על האוליגרכיות האירופיות, רכש שליטה בשפה הפורטוגלית תוך חודשים ספורים.

     

    חוקר ואנרכיסט

    הפוליטיקה האקדמית לא עניינה אותו והוא גם לא היה בנוי להשתלב במאבקי הכוח הקיימים בכל מוסד גדול (ושאותם חקר באופן יסודי, לגבי תקופות אחרות ואזורים אחרים). מומחיותו בחקר האוליגרכיות הפוליטיות לא רק שלא הפכה אותו לאוליגרך, אלא אולי אף נסחה בו קורטוב של אנרכיזם.

     

    מכיוון שהקריירה האקדמית שלו החלה בגיל מבוגר יחסית, הוא לא נמנה על "הדור הצעיר" בחוג להיסטוריה גם בראשית דרכו שם. יחד עם זאת, הוא לא היה שמרן כלל, היפוכו של דבר, אנו הצעירים דאז למדנו ממנו חידושים רבים, כמו למשל את השימוש במחשב – הוא היה הראשון שהחל להשתמש במכשיר פלא זה בחוגנו בראשית שנות השבעים, או את ההתעניינות בהיסטוריה כמותית, בהשראת האסכולה הצרפתית שאליה התוודע בימי שהותו בפריס.

     

    הוא היה הראשון שהכניס לתכנית הלימודים בחוג להיסטוריה, ואולי אף בפקולטה, קורסים שעסקו במעמדן החברתי של נשים (במבט היסטורי, כמובן), והייתה לו גם עמדה נחרצת לגבי חשיבותה של סוגיה זאת בהתפתחותה של הציביליזציה המערבית. הוא שמח תמיד לקיים דיאלוג עם הדור הצעיר, ודאג לדור ההמשך בחוג שבו לימד.

     

    שעה היסטורית

    לאחר פרישתו מהוראה באוניברסיטה, הקדיש עצמו במידה רבה לפופולריזציה של ההיסטוריה בתוכנית הפופולארית של גלי צה"ל – "שעה היסטורית", שבה יכול היה גם קהל המאזינים להתוודע לאישיותו כובשת הלב, ולחוש ההומור המקורי שהיה כה אופייני לו. הרסגור הפך במידה רבה לדמות ציבורית בזכותה של תוכנית שבועית זאת, שבה שוחח בחופשיות עם בני שיחו הרדיופוניים, תחילה אלכס אנסקי, ואחר כך ערן סבג וליעד מודריק.

     

    פגשתי אותו לא פעם בספריית האוניברסיטה כשהוא מתכונן לקראת אחת התוכניות הללו. היסטוריונים רציניים התייחסו לא פעם בזלזול לשידורים אלה, שבהם האנקדוטות מילאו תפקיד מרכזי, ואף טענו כי הם עלולים ליצור רושם מטעה לגבי מהותו של המקצוע. אולם אין ספק ששיחות הרדיו הללו, שעוררו עניין כה רב, העלו על פני השטח את הסקרנות הרבה הקיימת בציבור לגבי העבר, ואת העניין הרב הטמון במבט ביקורתי על התנהגותה של החיה האנושית בזמנים עברו. כמות הטוקבקים שלוותה את הידיעה על מותו מלמדת איזה מקום חשוב הייה לו בקרב הציבור הישראלי, שאינו מכיר ברובו הגדול את עבודותיו המחקריות.

     

    ספק אם יימצא להרסגור יורש בתכנית הפופולרית "שעה היסטורית", שהייתה למעשה "שעה עם מיכאל הרסגור". התוכנית מבטאת במידה רבה את תכונותיו האנושיות הייחודיות כל כך: לצד חוש ההומור שלו, יכולתו לנהל דיאלוג עיוני בשפה המובנת לכל, היה הרסגור, או כפי שקראנו לו כולנו –מישל-- דימוקראט בכל רמ"ח אבריו, התעניין בבני אדם מכל השכבות וידע לשוחח אתם ללא שמץ של התנשאות.

     

    את עמדותיו הפוליטיות נגד הכיבוש ובזכות ההשלמה עם העם הפלסטיני ביטא לא פעם בהופעות פומביות בכלי התקשורת, וגם בספרים פובליציסטיים שפרסם עם מוריס שטרום בצרפתית בשנים 1991 ו-1996. גם עמדתו הנחרצת נגד הכפייה הדתית והממסד הדתי היו ידועות לכל. יחד עם זאת לא נמנע מלקיים יחסי ידידות כנים עם אנשים שלא היו בהכרח שותפים לעמדותיו. דמותו המיוחדת והססגונית כל כך תחסר לנו מאוד.

     

    פרופ' בנימין ארבל הוא מרצה וחוקר בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל-אביב.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "חיים היסטוריים: פרידה ממיכאל הרסגור"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים