מדורת השבט

למרות החשש הכבד והפחד מהתבוללות ועם כל הרצון לשמר תרבות ומסורת בגולה, החלטתי גם הפעם לקחת חלק אקטיבי בחגיגות הפאגניות של העם בו אני יושב ולהשתתף בהילולה השנתית לכבוד הגביע הקדוש המייצג את האל הקדום והכל יכול, וינס לומברדי.

הטקסים הדתיים אשר נפתחו ביום ראשון אחר הצהריים מאופיינים כרגיל בהתאספות קהילתית של המאמינים במסבאות ופונדקים ברחבי היבשת, במשתה שיכר בסגנון עד-לא-ידע ובהעלאת קורבן הבאפולו ווינגס המסורתי.

אירוע זה היה משמח שבעתיים בין קירות ביתנו הדל, עקב רכישה אחרונה של ארטיפקט דתי מיוחד המאפשר אינטגרציה מלאה וחוויתית, הלא מדובר בסט מהדרין 40 אינץ' HDTV מבית טושיבה אשר בא קומפלט עם חותמת הכשר "הכי חד" למחמירים או "גלעט-חד" לפי הז'ארגון היהודי הקלאסי.

מדוע עטפו את פרגי בחזיית צניעות מימי הביניים? אולי בגלל הציץ המציץ. בלאק אייד פיז בסופרבול (צילום: AP)

הזרמים המרכזיים השנה היו ה"סטילרס" והכוהנים שלהם אשר הגיעו לבית המקדש הטכסני כשעל גופם הטייטס הצהוב המסורתי. ה"פקרס" גם הם לבשו את את הטייטס הצהוב המסורתי מה ששוב מראה שאפילו בפולחן הנ"ל רב הדומה על השונה. בכדי לא להצטייר כאוויל גמור, החלטתי לחקור את שורש האמונה ועשיתי גוגל ל-Packer ולמדתי מאתר פולקלור ססגוני כי "הפקר בנוי למשעי ומרגיש טבעי לגמרי גם דרך ג'ינס ונודע אף לעבור את 'מבחן הלחיצה' במועדוני גייז. יש לו טקסטורה וצורה 'ריאליסטית' והוא מחקה להפליא פין טבעי". הסקתי מכך כי הפאקרס מוצאים חשיבות רבה בסמל הפאלוס.

לאחר הכנות רבות הגיע הרגע הגדול ובשעה שש וחצי בדיוק, עם שריקת הפתיחה, הייתי תקוע בבארנסאנדנובל, מעיין באריכות בספרו של ד. ה. לורנס, "חקר ספרות אמריקאית קלאסית". כי להגיד לכם את האמת, הסופרבול הזה לא מעניין לי את הזרת השמאלית, שהיא אפילו יותר פתוחה לרעיונות חדשים מהימנית, וגם זה לא עזר. בשבע בערב כבר העיפו אותי מהחנות בטענה שיש עוצר לאומי והכרזה ממשלתית גורפת על כך שכולם, אבל כולם, צריכים להחזיק בקבוק באד לייט עד שנגמר המשחק.

יצאתי החוצה לרחובות שוממים אשר הזכירו את לי את הירושימה בקיץ 1945. אדם יוצא בריצה מדלי שכוח עם שישיית מילר. הומלס עזוב מקשיב לשידור המשחק בטרנזיסטור מקרטע. ואני, כפי שתיאר פנחס שדה בספרו "החיים כמשל", אני פוסע ברחובות ההולכים ומתרוקנים. אני פוסע לאט, כי שתיקת האדמה מבעיתה אותי, אבל בעיקר כי אני מסתכל למעלה ונזהר מפחיות הבירה הריקות אשר מושלכות מגגות הבתים. אכן, ריקנות כזו לא נראתה במטרופולין העמוס הזה מאז סופרבול 2010.

בבית, שלומית ישובה על שולחן העבודה, מזיזה תיבות פאוורפוינט מהנה להנה בתנועות עדינות. אני ניגש אל מקלט הטלוויזיה ואוסף את השלט שנראה במצוקה, כאילו חיכה כבר שעות ארוכת לבוא הישועה, לפעולה הפשוטה כל כך אשר תספק משמעות להוויותו הפלסטיקית, בעיקר ברגע משמעותי שכזה המסמל את תמצית חייו. אם לא להפעיל את השלט בסופרבול, אז אי מתי?

על המסך הופיעו לפתע גברים בטייטס, ונראה כי הם לא מבסוטים אחד מהשני, או כפי שביל מאהר הפליא לתאר: "חבורה של מיליונרים על סטרואידים שעושים אחד לשני נזק מוחי על גבי מסך טלוויזיה ענק ושטוח עם תמונה כל כך אמיתית שזה מרגיש כאילו בן ראות'לסברגר נמצא בסלון שלך וממזמז את אחותך". למזלי, אחותי נמצאת הרחק מכאן במזרח התיכון, ונראה שראות'לסברגר או איך שלא קוראים לו ממשמש דווקא גבר, על המגרש, ומרתק אותו בתנועת אִיפּוֹן מסורתית בזמן שההוא חופן את איבריו הלא כל כך מוצנעים דרך הטייטס היותר מדי צמוד.

"אווווו", אני זועק ושלומית מרימה את הראש מהמחשב ואומרת, "מה אווו? מה אתה משחק אותה מתעניין. לך תקרא שירה ותזיל דמעה או מ'שתם לא עושים שם בחוג ספרות שלכם". אחרי רגע האוזניים שלי מתחילות לדמם כשפרגי מזייפת את "סוויט צ'יילד אוף מיין", מה שגורם לשלומית לצאת מהמחילה ולבדוק את התלבושת של הזמרת. "בת זונה", היא מסננת בשיטתיות, בדיוק כמו כל פעם אחרת שהיא רואה גיזרה 90-60-90 ואני תוהה מדוע עטפו את פרגי בחזיית צניעות מימי הביניים ונזכר במקרה הציץ המציץ של ג'אנט ג'קסון.

ריקנות כזו לא נראתה במטרופולין העמוס הזה מאז סופרבול 2010. אוהדי הפקרז חוגגים נצחון (צילום: EPA)

כאשר הגברברים חוזרים למגרש שלומית תוהה איפה נמצא השוער ולמה השער שלהם כל כך גבוה. אחרי שאני מסביר לה שזה לא כדורגל וכאן יש להם שלושה סטרייקים בשביל לעשות הקפה ולקלוע טאץ' דאון, היא אומרת שזה ממש מטומטם ושואלת מדוע לא מונחת מולה נקניקייה בלחמנייה ברגע זה ונותנת לי ביס בזרוע.

ואף על פי כך ולמרות הכל צלחנו שנינו את המשחק המפרך וזו בהחלט הייתה חוויה לקחת חלק במסורת הנפלאה הזו, ובכלל, כל כך משמח אותי שניו-אורלינס זכו! באמת שמגיע לעיר הזו לשמוח קצת, אחרי כל מה שעבר עליהם.