ריח הספריי שהיכה בנחיריי הודיע לי שהגענו למקום. ואם לרגע לא הייתי בטוחה, רעש הפן אישש את ההנחה. היום אני הולכת להכניס חברה למועדון מכסות הראש.
ארבעה שבועות לפני חתונתה, צפיתי בה מתיישבת על "כיסא הכבוד". נתונה בידיה האמונות של הפאנית המבוגרת, שראתה כבר הכול. כולל את הקוקו הבלונדיני והארוך, שימיו ספורים.
"מה את רוצה? בלונדיני יותר?" היא שואלת את המיועדת, בהבעת פנים של פיית המשאלות ומיד גם מספקת תשובה "כן, אני חושבת שזה יחמיא לך. אולי עם נגיעה אדמונית קלה". וכך, באוושת שיער רך כמשי, עומדת בת הסמינר החסודה שעל הכיסא להפוך לאישה. אישה חרדית. רק הקוקו שעדיין מבצבץ לו סורר מאחורה מגלה את סודה.
נהוג לחשוב שהמקווה הוא-הוא מבחן החניכה החרדי לנישואין, אבל האמת היא שזה נעשה במקום אחר לגמרי. כן, בדיוק שם על הכיסא של הפאנית, בלוויית קרובות המשפחה שתפקידן מסתכם בלומר "כמה שזה יפה לך!" ולהתעלם באלגנטיות מהשאלות המתבקשות על הרשת מקדימה שלוחצת או תפקידם הסדיסטי של המסרקות.
יש משהו מתוק-מריר - אפילו צובט לב - בישיבה שם על ספת העור כממתינה, כתומכת. עדה למטמורפוזה בפעולה. למה שיהפוך את "החניכה צעירה" מתמול שלשום, ל"אחת מאיתנו", במלוא מובן המילה.
בעודי צופה בהבעות הפנים המתחלפות על פניה - תדהמה, חיוך ואז השלמה - עולה וצפה מן הזיכרון נערה אחרת. זו שלפני יותר מעשור ישבה על כיסא דומה, ועברה את המהפך - "משיער מותר, לשיער אסור". גאווה אפפה את המעמד הזה, גאוות יחידה של אישה שאוטוטו נשואה. תסרוקת קארה אסופה לקוקו קטן, שמעתה ועד עולם ועד תהיה התסרוקת הרשמית שלי עם עצמי, בעוד שלכל העולם אהיה למשהו אחר. משהו שאינו אני.
ועם הזיכרון של "הרגע ההוא", עולים גם שיחות ולחשושים ביני ובין חברותיי לחופה באותה תקופה על אי-הנוחות שגורר המעמד החדש. מהי הדרך הנוחה ביותר לחבוש את התוספת החדשה, בלי לסבול ממשיכות שיער ושאר תופעות הלוואי של כליאת שיער אדם מחוץ לטווח אור השמש והאוויר הפתוח? וגם באיזו מהירות יצירת הפאר הזו, במחיר אלפי שקלים, מושלכת אחר כבוד כשנכנסים הביתה - והעמדת הפנים האמיצה של "היפה והצנועה" נגמרת.
בניגוד למה שחושב העולם הגברי-ההלכתי, לא משנה מה תבחרי לשים על הראש, איזה אורך או גוון - מכאן ולהבא משהו תמיד ייראה "אחר", מלאכותי, לא את. ועם ה"לא את" הזה, תחיי את שארית חייך.
למרבה האכזבה, כל ניסיון להוציא את הדיון בנושא מתוך הלופ ההלכתי-דתי נידון מראש לכישלון. ובסופה של עוד מלחמת התשה בין המצדדים למתנגדים על חבישת פאה, לא נותר מרווח נשימה לתחושות אישיות. אלו נשארות להילחש מפה לאוזן, בין אישה לרעותה. סוד של חרדיות נשואות.
ובעוד שהמחמיאים מצהירים בלי שום היסוס שהרבה יותר יפה לך עם פאה, הרי לכולנו ברור שאם זה היה נתון לבחירה -ה"אופציה המכסה" לא הייתה פופולרית במיוחד. משהו מבפנים מתריס ופוקע. את, שהורגלת
במשך 20 ומשהו שנה ששיערך הוא חלק בלתי נפרד מהמראה שלך, מקבלת על עצמך בשם ההלכה היהודית לערוך לו מסיבת פרידה. מי שחושב שלא יהיו דמעות וגעגועים, שיחשוב שנית.
כך, אני מוצאת עצמי עומדת מול המראה ב"מראה החדש", שגם אחרי יותר מעשור נראה בעיניי זר ומנוכר. אני מישירה מבט לעיניים אחרות שפוגשות בי שם, שואלות ותוהות. אני מחייכת לעברן בעידוד שקרי, משחילה אמירה קומית ש"עם החתונה זה יעבור". ואז שואלת בעדינות הנדרשת, מתי נחליף את הקוקו הגדול בקטן, רק כדי לראות אותה נסגרת. מפנימה שזהו זה. שמכאן ולהבא היא לעולם לא תחזור להיות הבחורה עם הקוקו, שכולנו היכרנו. אלא משהי אחרת - משהי נשואה.
