האדם ועץ השדה: ממלכת הצומח של לדאק

לדאק, פנינת החמד הגבוהה, מאופיינת בעצי צפצפה וערבה וערער אחד או שניים, עופות לרוב, הבהמה הטיבטית הידועה - היאק, המרמיטה והפיקה.

הצומח דליל ומכסה פחות מ-15 אחוז מן השטח (כולל השטחים החקלאיים). צומחים כאן כ-550 מיני צמחים עילאיים, ואין כמעט מידע בנוגע למיני הצמחים הירודים יותר, כמו טחבים, שרכים ופטריות. בסך הכול מספר המינים בחבל הארץ הזה אינו עשיר. בישראל, ששטחה כחמישית משטחה של לדאק, וגם בה יש מדבר חם ויבש שמשתרע על יותר ממחצית משטחה, ידועים כ-2,600 מיני צמחים עילאיים.

מרבית סוגי הצמחים נמנים עם הצומח הערבתי (כמו מיני הלענה השונים) והמדברי, כגון הצלף הקוצני ומיני מלוח ומלחית ממשפחת הסלקיים. משפחות הצמחים העשירות במינים הן הדגניים, המורכבים, המצליבים, הוורדניים והפרפרניים. למעלה ממחצית ממיני הצמחים הם עשבוניים, והחלק הנותר הוא שיחים.

העצים היחידים שקיימים הם הצפצפה והערבה, שכאמור ניטעו בעמקים ולאורך הערוצים. בעבר ניתן למצוא בערוצים גם מין ערער אחד (Juniperus communis) ושדר (Betula utilis) או Birch באנגלית, אך המינים הללו נעלמו מהאזור כתוצאה מכריתה מסיבית לאורך מאות שנים. מספר מיני הצמחים יורד באופן חד מעל גובה של 5,000 מ'.

כמו צמח בר

ניתן להבחין בשישה בתי גידול עיקריים שגדלים בהם צמחי בר: גדות ערוצי הנהרות והנחלים, שטחי הצפה עם מים עומדים, שמקורם בנהרות או מים שנאגרים במקומות נמוכים ללא מערכות ניקוז, כרים עשבוניים, מדרונות מתונים ובעיקר מניפות סחף, פסגות הרים שמעל 5,000 מ' ושטחים חקלאיים מעובדים שאליהם נלווים צמחים אופייניים, שחלקם אינם מקומיים (אקזוטיים). כרים עשבוניים ושטחים חקלאיים תורמים את עיקר המינים.

בין צהוב לירוק. כרים עשבוניים בלדאק (צילומים: ד"ר פועה בר)

לאורך הערוצים שולטים שיחים, ובעיר שיח ההיפופיאה (Hippophae), המכונה גם אובליפיחה (מקור השם ברוסית) והמיריקריה (Myricaria germanica), שיח גבוה הדומה מאוד לאשל, אך שייך למשפחה אחרת. הוא נפוץ באירופה, סיביר ומרכז אסיה. שיח ההיפופיאה נפוץ בכל מרכז אסיה, בסין ובאפגניסטן. במסע שלי לקירגיזסטן, ראיתי אותו לאורך הנחלים, ופירותיו הכתומים נמכרו בצדי הדרכים.

הצמח הוא רב תכליתי מבחינת השימוש על ידי המקומיים: הם משתמשים בו כחומר הסקה, לתיחום וגידור בגלל קוציו (מראה נפוץ בעמק הנוברה), להכנת מיץ מהפירות ולצורכי רפואה. הפירות משמשים מאות בשנים כתוסף מזון המרפא שורה של בעיות, בעיקר בעיות עור. המין הוכנס לרשימת המינים האדומים (מינים שנשקפת להם סכנת היעלמות) בהודו.

שטחי ההצפה מאופיינים בכרים ירוקים של מיני דגניים (כמו סיסנית Poa annum) וגומאים (כמו מיני כריך Carex ssp), כשבתוכם וביניהם מבצבצים פרחים בשלל צבעים. בראשי ההרים גדלים שיחים שרועים ממשפחת הפרפרניים, ובמדרונות ובעיקר על מניפות הסחף, גדל צומח ערבתי כמו מיני לענה. מחצית ממיני הצמחים המקומיים נמצאים בשימוש לצורכי מרפא שמרבית האוכלוסייה (60 אחוז) עדיין משתמשת בהם.

אחד הצמחים בכרי האחו המוצפים בלדאק

על חיית השדה

עולם בעלי החיים בלדאק דומה לזה שבמרכז אסיה, ובמיוחד לזה של הרמה הטיבטית. הקבוצה העשירה במיוחד במינים אלו היא של העופות (225 מינים), שברובם מגיעים בתקופת הקיץ מחלקיה השונים של הודו לאגמים הגדולים שבדרום-מזרח לדאק, בין השאר כדי לקנן. הבולט מבין העופות הוא העגור שחור-הצוואר, שגם אותו ניתן למצוא באזור האגמים הגדולים. לא התמזל לנו המזל לצפות בו. כמו כן, יש כמה מיני כבשי בר, עזי בר, יעלים וחתולי שלג, שהגדול והמפורסם מכולם הוא נמר השלג.

לא ארבה בתיאורי מכלול בעלי החיים, אבל אתעכב על שלושה מהם, שראינו בשיטוטינו באזור הצ'אנג ת'אנג: חמור הבר הטיבטי, המרמיטה והפיקה.

חמור הבר הטיבטי (הקיאנג), קרוב לפרא, שבארץ מנסים להשיב אותו לטבע כבר שנים רבות, הוא חמור (אף על פי שגודלו כגודל הפרד) בר הנפוץ ברמת טיבט ולדאק. הוא מין בפני עצמו, והוא קרוב מאוד לחמור הבר האסייני שאנחנו מכירים כפרא. הפרא נפוץ במרכז אסיה, אירן, סוריה, ופעם גם בישראל (עד 1920). כאן הייתה תפוצתו המערבית ביותר. בכל אזור שציינתי קיים תת-מין אופייני לו. בארץ חי תת-המין של הפרא הסורי. לחי-בר הביאו פרטים של תת-המין האירני.

צבעיו של חמור הבר הטיבטי הם חום-אדמדם בפניו, בעורפו, בגבו ובצדי בטנו. בטנו ושאר חלקי גופו אפורים-לבנים. מספר הפרטים שלו בלדאק קטן, נע בין 1,500 ל-2,500 פרטים בלבד. הרועים ברמת צ'אנג ת'אנג רואים בו את הגורם שמכלה את העשב באזור (שאינו נמצא בשפע), ולכן הם נוהגים לצוד אותו. החמור הזה הוא חיה די ידידותית, ולכן קל יחסית לפגוע בו. גם המין הזה, כמו רבים בלדאק, נמנה עם המינים האדומים שמחויבים בשימור (מה שקשה לממש באזור כמו זה).

אם ובנה, בני שבט הצ'אנג, שנודד עם עדריו ברמה הטיבטית

המרמיטה היא מכרסם הדומה לשפן גדול, ממשפחת הסנאיים. הסוג נפוץ מאוד באזורים ההרריים בחצי הכדור הצפוני, כאשר לכל אזור יש מין האופייני לו (ידועים כ- 14 מינים). באזור לדאק ומרכז אסיה נפוץ המין מרמיטה ארוכת-הזנב (Long tailed Marmot, Marmota caudata). המרמיטה חיה בקבוצות. כשנשקפת סכנה לקבוצה, המרמיטות משתמשות בשריקת אזהרה, ואז כולם נכנסים למחילות (כמו אצל השפנים שמקורם באזורים החמים של אפריקה). בחורף המרמיטה נכנסת לשנת חורף, ועם בוא האביב מתחילות ההזדווגויות וההמלטות.

גם הפיקה היא מכרסם בגודל שבין עכבר לחולדה בצבע אפור בהיר. יש המכנים אותה בשם "ארנב סלעים" (שם לא מתאים לדעתי). מקור השם מרוסית, מה שמלמד על התפוצה של הסוג - אזורים הרריים של חצי הכדור הצפוני. מחקרים שנעשו על הפיקה בצפון אמריקה מלמדים שהתחממות כדור הארץ דוחקת אותה לאזורים גבוהים יותר ומאיימת על קיומה.

על המין שבלדאק (Ochotona ladacensis) לא נעשו מחקרים, ואנחנו כאמור הבחנו בו בגבהים שמעל 4,000 מ'. הפיקה חיה בקבוצות, כאשר יש חלוקת תפקידים בין הפרטים. גם במקרה הזה שריקה של הצופה מזהירה את כל הפיקות שבסביבה מפני סכנה. אלו שבינינו שהצליחו לראות אותה, הבחינו קרוב לוודאי גם בציפור בגודל עפרוני ודי דומה לו (פרוש השלג), שמקנן בתוך המחילות של הפיקה. הפרוש מכין לו קן מחלקי צמחים וצמר, שמשמשים את הפיקות בתקופת החורף.

למעשה אפשר להרחיב את הכתיבה על לדאק כדי להרחיב את הידע של הקוראים, ובמיוחד של אלה המתעתדים לנסוע לחלק זה של העולם ולהתוודע גם לטבע הנפלא שבו, אך קשה לי לתאר באותה המידה את התחושות האישיות שלי למול המראות: ההרים הגבוהים, שמורדותיהם צחיחים ועל פסגותיהם כיפות שלג לבנות, זרימת המים בנהרות על גדותיהם הירוקים-צהובים, מרבדי הפריחה בחודש יולי במדבר הצחיח הזה, ומעל הכול האנשים הפשוטים שעל פניהם חיוך נצחי שמבטא סיפוק ושמחת חיים.

אסיים בכתובית שהייתה חקוקה על קיר בית ספר באחד הכפרים בלדאק, כדי שתבינו מדוע חזרתי לכאן בשנית (ומקווה שיהיו עוד פעמים):

Thinking well is good

Planning well is better

Doing well is best

• הכתבה פורסמה בגיליון פברואר 2011 של הירחון "טבע הדברים"

• מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד