החברות הגדולות מציגות תמונת מצב ירוקה מידי

החברות הגדולות במשק עומדות לא פעם במרכז הדיון החברתי-סביבתי, החל בפערים הגדולים שבין שכר הבכירים לשכר העובדים האחרים, ועד להאשמות בדבר ניצול משאבי הטבע הלאומיים ופגיעה באיכות הסביבה. לצד אלה, כולנו מכירים בחשיבות הכלכלית והחברתית של חברות אלו, שמעסיקות אלפי עובדים ותורמות כספים רבים לחברה האזרחית. 

ובין שני אלו עומדת השאלה - האם אי אפשר לחבר בין השניים כך, שהיד שנותנת והיד שלוקחת יהיו ערבות זו לזו?

בשנים האחרונות מפרסמות החברות הגדולות בעולם, דו"ח אחריות תאגידית חברתית-סביבתית. לאחרונה עושות זאת גם יותר ויותר חברות בארץ, דוגמת שטראוס-עלית, כי"ל מוצרים תעשייתיים, אינטל, מוטורולה, בנק לאומי, בנק פועלים וקופת חולים מכבי.

דו"ח זה, שמפורסם באופן וולונטארי, מציג את הביצועים החברתיים והסביבתיים של החברות תוך תפיסה של שקיפות כלפי כלל מחזיקי העניין בפעילות החברה - כלומר הציבור הרחב, ולא רק בעלי המניות. עם זאת חשוב לציין כי על אף שחלק מהדו"חות נבדקים ומדורגים על ידי ארגונים שונים - מהימנות הנתונים לא נבדקת.

דרושים: יעדים מאתגרים

האחריות החברתית-סביבתית המוטלת על חברות תעשייתיות וארגונים והיכולת שלהם להוביל לשינוי משמעותי באיכות החיים והסביבה אינם מוטלים בספק. אחריות זו תלויה גם בפעילות העסקית של החברות, ודין מפעל תעשייתי שונה מזה של בנק או קופת חולים.

מעבר על הדיווח הסביבתי בדו"חות השונים שפורסמו השנה בישראל מעלה מספר נקודות חשובות ובראשן - החשיבות שרואות החברות הגדולות במשק בפעילות סביבתית. כל החברות מדווחות על מאמצים משמעותיים לניהול מושכל של משאבים ועל מגמה של הפחתה בצריכה לאורך השנים לצד פרויקטים של מיחזור ותמיכה בארגונים ובעמותות סביבתיות.

בד בבד, החברות גם מדווחות על פרויקטים לטיפול בשפכים וצמצום הפליטות, לצד בחינה של מודלים לתחבורה בת-קיימא ולבניה ירוקה. החברות השונות גם מתהדרות בפרויקטים ייחודים, למשל פרויקט לאיסוף תרופות ישנות וללא תוקף של קופת חולים מכבי, ופרויקט "אחריות המוצר" של כי"ל מוצרים תעשייתיים, שעוסק בהיבטים הסביבתיים והבריאותיים של כל מוצר משלב הפיתוח והייצור ועד לסוף חייו.

עם זאת, מעבר על הדו"חות נותן את התחושה שהם "נקיים" מדי. קשה שלא להבחין בשפה המהוקצעת, שכוללת מונחים סביבתיים מקובלים ומכובדים כמו פיתוח בר-קיימא, טביעת כף הרגל האקולוגית ופליטות הפחמן הדו-חמצני, ובתמונות היפות של מתקנים מצוחצחים, עובדים מרוצים וצעירים שמשדרות איכות חיים וסביבה.

אבל מה שחסר במרבית הדו"חות, הם יעדים מדידים ומאתגרים לעתיד, ובעיקר חיבור בין הלב של החברה או העסק לפעילות הסביבתית שלה. כך לדוגמה, בעוד שהבנקים מתהדרים במיחזור ובהתייעלות מבורכת בשימוש במשאבים, הם לא מציגים תוכניות להשקעות או סבסוד של פרויקטים סביבתיים ודרכים להפוך את הלקוחות שלהם לירוקים יותר.

גם חברות המזון יכלו, לצד הדיווח על הפחתת טביעת כף הרגל הפחמנית שלהן, להוסיף לתווית המחיר והקלוריות של כל מוצר גם את טביעת כף הרגל הפחמנית שלו (carbon labeling) על מנת לאפשר לצרכנים לבחור במוצר שבתהליך הייצור והשינוע שלו נפלטו מינימום גזי חממה.

ומעל לכל, קריאה בדו"חות מראה אצל כל החברות שיפור והתייעלות אבל אף חברה לא מספרת אם היו לה פליטות חריגות או תקלות סביבתיות במהלך השנה.

דו"חות אחריות חברתית-סביבתית הם כלי ניהולי ותפעולי ואפשרות לחשוף בפני הציבור הרחב את הפעילות הסביבתית של הארגון, אולם כדי שיהיו משמעותיים יותר - הדו"חות צריכים לאתגר את החברה לשיתוף אמיתי של הציבור וליצור זיקה בין הפעילות העסקית של החברה לפעילות הסביבתית שלה.

פרופ' עדי וולפסון הוא מרצה במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון