פלא התבל החדש של מצרים
במשך עשרות שנים הסתירה קהיר המאובקת והצפופה את רחשי הלב המתעצמים של תושביה, התסכול מהשחיתות והזעם האדיר מול יד הברזל של מובארק. כשזה התפוצץ, מצאו את עצמם צעירים, בוגרי פייסבוק וטוויטר, ברחובות לצד מבוגרים שהיו ילדים כשמובארק עלה לשלטון. תובנות מימי מהפכה
המצרים קוראים לה אל-קאהירה - "המנצחת". ביום טוב ניתן להגיע מנמל התעופה למרכזה בתוך 15 דקות, אבל בדרך כלל הזאחמה (צפיפות אנושית ומוטורית) הופכים את הנסיעה בכבישים המהירים למסע ארוך ומייגע.
עידן חדש במצרים - עדכונים אחרונים ב-ynet
יותר מ-20 מיליון תושבים מתגוררים בכרך האדיר הזה. כרבע מאוכלוסיית מצרים. זה הלב והמוח. המרכז התרבותי שניצב במקומו יותר מ-5,000 שנה. כמה קל לפספס מהות של מקום כשחושבים עליו כנצחי. אלא שהנצחי, עושה רושם, מתפורר ומוליד דברים חדשים. קהיר היא לא עיר יפה. היא מרתקת. מקולפת, צפופה, מאובקת ואפרורית. והאפרוריות הזו, היא זו שהסתירה את מה שרחש מתחת לפני השטח שלה במשך זמן כה רב.
עד לפני שלושה שבועות - הכול במצרים היה ברור. מה שהיה הוא מה שיהיה. מיליוני פלאחים עניים מצד אחד וכמה עשירים גדולים בראש הפירמידה מצד שני. במקום שבו הנפט, הגז, תעלת סואץ, התיירות, הצבא והמשטרה ויתר קנייני הארץ יהיו נתונים למרותם. ההמונים ממשיכים להוסיף מיליון תינוקות מדי שנה ל-80 מיליון אזרחים שכבר מצטופפים על שטח מעובד שאינו גדול בהרבה מזה של ישראל, ובטווח רק נילוס אחד שימשיך לזרום באיטיות אל הדלתא.
הלב והמוח של מצרים. קהיר (צילום: רונה פפר)
את השיעור הראשון במצרים החדשה, מצרים החופשית שלא מפחדת, קיבלתי בכיכר א-תחריר ביום של ההפגנה הגדולה הראשונה. פגשתי שם אמא ובת, תמונה וקול. מאהר, סטודנטית לרוקחות בת 18 שנולדה לתוך שלטון מובארק, ואמה מונה - בת 46 - שהייתה רק בת 16 כשהוא עלה לשלטון אחרי רצח סאדאת.
"אנחנו נישאר כאן עד שמובארק ילך, עד שנקבל את החופש שלנו!", צועקת מאהר בקולה צרוד שכמעט ואיננו נשמע אחרי ימים של קריאות נגד הרודנות והדיקטטורה. היא מדברת אנגלית מצוין, ממש כמו רבים מחבריה לדור הפייסבוק והטוויטר. מונה לעומת זאת מתקשה באנגלית אבל באה להשתתף. יחד הן נמצאות בכיכר מאז כדורי הגומי ורימוני הגז הראשונים של 25 בינואר.
הסופה שחיכתה לרוח
זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שזו לא מצרים של הפירמידות אליה לוקחים כל תייר. זו לא מצרים של מקדשי לוקסור ואסואן, הפלוקות והקושרי. לא מצרים של התה והנרגילות, חאן אל-חלילי, קברי הסלג'וקים והמדרסות. אלא מצרים חדשה, ובה אנשים שהוסתרו מאחורי שכבותיה הרבות של קהיר. מאחורי הבתים הקולוניאליים המאובקים, ההזנחה, הזלזול והכסף הגדול שאצרו פרנסי המדינה.
ופתאום, מבעד לכל אלה, הם הגיחו החוצה בחיוך והתקווה שנכבשה כל כך הרבה שנים. המראה היה נפלא. אבל באותו רגע גם נמלאתי דאגה גדולה - "מה יקרה אם?". ודאגתי למאהר ומונה, ואני עדיין דואג להן כמו גם למוכתר המנתח, שהבטיח שיישאר בכיכר כמה זמן שצריך, ולמורים לצרפתית בני החמישים שסיפרו שאם המאבק ייכשל - אין להם חיים. אבל האם כל זה יצליח?
מצרים שלא נראתה במסלולי התיירים. ימי ההפגנות (צילום: רויטרס)
במצרים, שלושה שבועות אחרי ההתנערות הגדולה ממובארק, הכול נראה אחרת חוץ מזרימת הנילוס. מי ששולט במדינה הוא הצבא ומה שמגן על "אנשי א-תחריר" הוא הערפל הפוליטי והפחד (הזמני?) של המפקדים מכוחו של ההמון. וזה אולי הדבר המרשים ביותר שמלווה את ההתקוממות העממית במצרים. יכולתו של ההמון לתאם את פעולותיו בזכות כוח הרצון שלו בשינוי. יחד הם היו כמו סופת חול שהצטברה בכיכר ורק חיכתה לרוח הנכונה.
מול הגינה של מובארק
השלטון במצרים לא השתנה לפי שעה. קודם היה מובארק ומתחתיו סולימאן וטאנטווי, כעת מובארק זז הצדה ושני נאמניו הם הראשונים להיות מסומנים כ"יורשי העצר". האם הצבא הוא זה שיזם את המהפכה? האם רק סייע לה? או שמפקדיו הם מנהיגים אופורטוניסטים שייקחו את מצרים לעצמם? יש לקוות שהשינוי הוא כל כך עמוק ודרמטי שזה לא יקרה.
מראשית המחאות, היה ברור שההמונים רוצים שההפגנות ישמרו על צביון אזרחי. הצעירים התארגנו ובדקו את הנכנסים לכיכר - תעודות מזהות, חיפוש כל הגוף כדי שלא יוכנסו כלי נשק. כשהתנפלו תומכי מובארק על המפגינים, הצבא לא עשה דבר כדי לעצור אותם, הוא לא הגיב גם כשהחל יידוי האבנים.
אבל המפגינים הגיבו, עקרו את אבני מרצפות הכיכר והסתערו בחזרה. מה שדחף אותם הייתה הרוח של מצרים האחרת, זו שהגיחה משום מקום רק בגלל שאיש לא ספר אותה.
הצבא לא היה גורם בניצחון המפגינים. הוא זה שלא עשה דבר כשתומכי מובארק ירו אש חיה מדרום לא-תחריר, הוא זה שלא אישר לעיתונאים להגיע לכיכר ולסקר את המתרחש. הוא זה שמנע אספקת מזון. המפגינים ניצחו למרות הצבא ובכל זאת הצבא הוא זה שקוטף את הפירות.
במטוס ישבתי ליד עיתונאית מצרית שנסעה לסקר אירוע באדיס אבבה. המהומות החזירו אותה דרך צנעא לקהיר. היא סיפרה לי על דוד שלה שניהל צוות גינון ויום אחד עבד ליד ארמונו של מובארק. כשהנשיא יצא לגינה עם אשתו בסוזן, הם הביטו בהם מעבר לגדר. הדוד של העיתונאית שישבה לצדי נעלם יחד עם עובדיו לחצי שנה. איש לא ידע היכן הם. רק אחרי שישה חודשים חזרו למשפחותיהם שבורי נפש וגוף.
"אתה יודע שהתעלה מכניסה כל חודש 200 מליון דולר? כל ספינה משאירה דולרים לפי משקלה. בין עשרות למאות אלפי דולרים למעבר. 2.5-3 מיליארד דולר לשנה. הכול מתחלק בין 20 האנשים שמנהלים את התעלה", אומרת לי העיתונאית. זו התעלה שנאצר הלאים ב-1954 כדי לפרנס את מצרים וכדי לבנות את סכר אסואן. מים רבים זרמו מאז בתעלה. מים רבים זרמו גם בנילוס.
צבא בסימן שאלה
אכלתי עם האינטלקטואלים. שכבה שעד לפני חודש לא היה לה ביטוי במצרים. שכבה מושתקת, הטלוויזיה של השלטון, הקולנוע של השלטון, אל-אהארם. "הצבא הוא צבא המהפכה", אומר לי אחד מהם באמונה שלמה. "זה הצבא ששחרר את מצרים ב-1952 מהשושלת של פארוק. הוא מחויב לשמור על המהפכה!".
האם יכול להיות שמה שיצמח במצרים משטר נוסח טורקיה שבה הצבא הוא מגן הדמוקרטיה? אולי. מצרים החילונית היא זו שעשתה את המהפכה והגוף היחיד עליו היא סומכת זה הצבא, שאינו דתי ואינו מפלגתי. זה מעורר תקווה, במיוחד לאור העובדה שרוב הקצינים שאני פגשתי ברחובות היו נעימים ומנומסים ודמו יותר למפגיני הכיכר מאשר לרוכבי הסוסים והגמלים ששלח מובארק.
מה צופן העתיד למצרים, איש אינו יכול לדעת בשלב זה. בינתיים, אפשר רק לומר שההתקוממות העממית הייתה שיעור מאלף בעוצמתה של רוח האדם, של הנעורים, התקווה והרצון בשינוי. מבלי ששמה לב, נתנה לנו מצרים פלא תבל נוסף לפירמידות, מקדשי כרנך ומסגדי קהיר - קוראים לה כיכר א-תחריר, כיכר החירות.
לפנייה לכתב/ת 
