המצאתי סיפור על תשוקה ובגידה בחוף הים
אני בטוחה שכשראה אותה כמה פעמים ברחובות השכונה, היה מביט בה במבט מבויש, או פוזל אליה מרחוק ולא מעז להביט בעיניה. עד שיום אחד, היא חייכה אליו את חיוכה המפתה, התקרבה אליו ואמרה לו את שמה
בטרם אור ראשון אני מתעוררת. אוספת את כל כוחותיי עד שאני מנצחת את עצמי ומכניעה את "בלוטות החשק" המפתות אותי להתכרבל בתוך השמיכה, לצד הבעל השקוע בחלומות הבוקר המתוקים. "היי", אני לוחשת לתוך אוזנו ומלטפת ברכות את פניו, "תראה איזה בוקר נפלא, אולי תבוא איתי לצעידה?"
- הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים
- ובואו להגיב גם בדף הפייסבוק של ynet יחסים
הוא משיב לי במבט זועף, "מה את מעירה אותי באמצע הלילה?" רוטן ומסובב אליי את הגב, אבל אני לא מתייאשת. "אמצע הלילה?" אני צוחקת אליו, "פעם אהבת להתעורר איתי באמצע הלילה!" "פעם! פעם הייתי בן 20" הוא ממלמל וממשיך לישון.
אני לא נעלבת, אתמול בילינו עם חברים עד מאוחר והוא עייף. אחרי הכל הוא כבר לא נער. אני נועלת את נעלי הספורט, משאירה אותו במיטה ויורדת בשביל המוביל אל הים. רוח קרירה של סתיו מקדמת את פניי, מעיפה את שערי ומדגדגת כמו נוצה רכה בעורפי. בדרכי אל הטיילת היפה, על גדר אבן נמוכה, שנבנתה כחיץ בין מגדלי הדירות מפלצתיות, קולטות עיניי גבר ואשה.
היא בחצאית לבנה, צרה ומהודקת, וגופיית כתפיות בכחול טורקיז כצבע הים שנפרש ממול. הכתפיות מתוחות על גבה השזוף כשוקולד. על רגליה השחומות סנדלי עקב לבנים ואצבעותיה המציצות משוחות בלכה אדומה כאש. הוא במכנסים קצרים, וחולצת טי שירט בהירה. אני קרובה אליהם כדי מטר. מציצה בהם כרואה ואינה נראית.
האישה מושכת את חצאיתה הלבנה, שולחת את רגלה הארוכה, ולופתת את ירכו השעירה. הוא נצמד עוד יותר אליה, ידו מגששת בתוך חולצתה. אני חולפת על פניהם, לא מתאפקת ומגניבה מבט לאחור. רואה את שיערה הכהה החלק מתנופף ברוח, ואת ראשו הטמון בחזה.
אני חושבת לעצמי שזו בטח אהבה אסורה, שלה או שלו. בוערת, שורפת, כזו שבלעדיה אין כלום ואין ממנה דרך חזרה. רק הצורך הזה להיות אחד עם השנייה שמאיץ ורודף כל לילה, כל יום. אחרת מה יש להם להתעלס על גדר של אבן, בטבורה של עיר, בין מבנים ומגדלי מגורים? דמיוני ניצת ומשתולל ותוך רגע אני רוקמת במוחי את סיפור אהבתם.
עכשיו הוא מכור לה ולגופה החלק
כשראה אותה כמה פעמים ברחובות השכונה, על יד מיכלי המחזור הגדולים, בשבילים ההולכים אל הים או במינימרקט הקטן של מאיר, היה מביט בה במבט מבויש, או פוזל אליה מרחוק ולא מעז להביט בעיניה. אך יום אחד על יד הקופה של המינימרקט, בין ארון הסיגריות הנעול ועוגות השמרים הריחניות, חייכה אליו את חיוכה המפתה והניפה את שיערה השחור כעורב בתנועה מצודדת. הוא החזיר לה חיוך מבויש של נער. "היי", צחקה אליו, "אני אליס", לחשה והוא חש את הבל נשימותיה על עורפו.
כשטמנה בידו פתק עם מספר הטלפון שלה, כמעט בלע את לשונו מרוב הפתעה וה"דויד" שיצא מפיו היה צרוד ורפה. שבוע התהלך חסר מנוחה ומבולבל בין הרצון לפגוש אותה לבין נאמנותו לאשתו, אם ילדיו לה הוא נשוי די באושר למעלה מ-15 שנה. מעולם לא פזל לצדדים, אך חיוכה של האשה היפה לא נתן לו מנוח. הוא לא היה יכול להוציאו מראשו הקודח.
עכשיו הוא מכור לה, לגופה החלק וריחה המשכר. עם שחר, טרם הנץ החמה, הוא חומק מביתו, מאשתו ומשלושת ילדיו. הוא מרעיד את עולמו הקודם, השליו, ונחפז אליה, כי היא שם מחכה לו, על גדר האבן הלבנה.
אני מתרחקת מהזוג המאוהב וממשיכה בצעידתי . מימיני נפרש הים, כחול ושקט כמו מראה ענקית. אנפות לבנות ושחפים צווחים מעליי. משמאלי על הדשא, מרימות את ראשן הלבן כנזר, חבצלות החוף, צחות ויפיפיות. פעם, כשהייתי צועדת איתו, היינו יורדים אל החוף שלובי זרוע, שוקעים בחול ברגליים יחפות, משתעשעים בגלים המתנפצים, ומתפעלים מעופות המים שהיו חגים מעל הים כדי לצוד את מזונם.
לפעמים, אחרי ההליכה הארוכה היינו עוצרים בגלידריה השכונתית, מלקקים ביחד גביע בטעם וניל, או שותים כוס של קולה צוננת בקשית, ואחר כך יוצאים לדרכנו מחובקים וצוחקים ביחד בצחוק של אוהבים.
בוא נרד לים, כמו שעשינו כשהיינו צעירים
כבר צעדתי דרך ארוכה. אני חולפת במהירות על פני גדר האבן ושולחת מבטי אל המקום הריק, שאין בו עכשיו איש. הכבישים מתמלאים במכוניות והמדרכות באנשים. לצד הדרך חונה מכונית כסופה. חלונותיה האחוריים מוגפים אך החלון ליד הנהג פתוח. אני מציצה, ורואה חולצה מקומטת, סנדלים לבנים זרוקים וישבן לבנבן של גבר. אני מפנה את ראשי ומרחיבה את צעדיי. למה ברכב, מה רע בספסל בגינה מרוחקת? כעס מחלחל בי עליו, בגלל אשתו הנבגדת.
אני מדלגת על מדרגות ביתי. שקט בבית. אני נכנסת לחדר השינה הזוגי. הוא עדיין ישן. אני גוחנת אליו, "בוא, נרד קצת אל הים. נשתכשך בגלים, כמו שעשינו פעם, כשהיינו צעירים". הוא פוקח עין מנומנמת ומעמיק את השקע במיטה. "עזבי אותי! תני לי לישון בשקט!" "נו, בוא!" אני משדלת, וחושבת על אהבתם המתריסה של הזוג מהגדר, "נרד לים, נשתעשע, נאחז ידיים ונקפוץ במים".
הוא פוקח את שתי עיניו, מביט בי במבט ארוך ומופתע. "תגידי, מה עובר עליך? " הוא מפהק פיהוק ארוך מול פניי. "כלום", אני מחייכת ומלטפת את שיבת שיערו, "סתם חשבתי שיהיה נחמד להשתחרר, להשתולל כמו זוג נערים שגילו את האהבה". "הכי טוב שתלכי להתקלח. את מזיעה בטירוף". הוא מחזיר ראשו אל הכרית וממלמל, "השתגעה לגמרי. זוג נערים!"
אני עושה כמצוותו. תחת זרם המים שמצליף בבשרי אני נרגעת, ואולי עדיין טיפה מאוכזבת ומתמלאת בקצת קנאה מול אהבתו הסוערת של הזוג מהגדר. אני כבר לא כועסת. לא על הנאהבים שאת סיפור בגידתם בדיתי ממוחי הקודח, ולא על אישי, אלוף נעוריי שנרדם שוב ונשימותיו השרקניות מגיעות עד אליי. אני מפרגנת לו, לעייפותו, ל-60 שנותיו ו-40 שנות נישואינו, ובעיקר שמחה על עצמם קיומו.
לפנייה לכתב/ת 
