פריחת הנרקיס

אם הייתי רוצה לעצור את הזמן מתי שהוא, זה היה עכשיו", אומר ליאור נרקיס כשהוא ישוב על הספה בווילה שלו בפאתי ראשון לציון. מולו הקונסולה במיני סטודיו שלו, מאחוריו מכונת האספרסו, מתחתיו, בקומה למטה, אשתו ספיר מנסה להרדים את הילד שלהם, דוד בן התשעה חודשים. בבטן שלה מחכה כבר הילד הבא, שייוולד, בעזרת השם, בעוד חודשיים בערך. בקרוב יגיע האופנוע החדש של נרקיס, הראשון בחייו. באוויר הריח של נוקיה, קיסריה החדשה, שנרקיס מתעתד לכבוש ביוני הקרוב. על התקופה הזאת נרקיס היה שמח לעשות pause. "אני לא אוהב להתהדר בנוצות, אבל אני יכול להגיד שאני בתקופה הטובה בחיי. מכל בחינה".

בגיל 34 נרקיס הגיע סוף סוף אל סוג של ישורת. שנת 2010 הביאה איתה את כל מה שהוא ביקש, כשביקר לפני ארבע שנים בקבר של רבי נחמן באומן עם החבר אייל גולן. הוא הספיק להתחתן, להקים את המשפחה שחלם עליה וגם לחזור בגדול, אחרי תקופה לא קלה שבה הקהל הפנה לו עורף. עם נוקיה בלוח המופעים שלו הוא מקפיד לנקוט אמצעי מניעה, כדי שלא יחזור חלילה לתקופה הקשה. "אני חושב שזה מופע חיי", הוא מתרגש. "אבל אני רוצה באותו שבוע להופיע במקום של 100־200 איש, 500 גג. חייב. אני לא רוצה שיבינו מהמופע בנוקיה שמהיום רואים את ליאור בגדול. מרחוק, שאי אפשר להתקרב. ממש לא".

אז בשביל מה אתה צריך את נוקיה, בעצם?

"אי אפשר להגיד שאתה לא מצליח אם באים 8,000 איש לראות אותך. זה לא סתם אישור, זה האמא של האישורים. זה מקצוע מאוד קשה, גם אחרי שאתה מקבל את ההכרה. גם כשהייתי הכי למעלה, תמיד היו לי חרדות של לאבד את הקהל. שפתאום זה ייגמר".

מה עושים?

"מנסים להתעסק עם החיים. להגיד לעצמך 'זאת רק קריירה'. מסתכלים על הילד. עד שהוא נולד זאת היתה רק הקריירה. עכשיו באות חרדות חדשות, לשלום הילד".

ארבע שנים גירד נרקיס את התחתית, ארבע שנים שהגיעו אחרי תקופה שבה היה פופולרי יותר מישו. 500 איש בכל הופעה נאלצו לעשות אחורה פנה כי לא נשארו כרטיסים. אלא שאז הגיע האירוויזיון, והאלבום שיצא אחריו, ונרקיס הלך ודעך. "הייתי במצב לא טוב מכל הבחינות. לא היה לי כסף, לא היה לי קהל, נפשית הייתי מרוסק. הייתי בא למועדונים שהיו מפוצצים ופתאום אף אחד לא בא להופעה שלי. מבטלים אותי. מתקשרים מהמועדון ואומרים אין אנשים, ואני ידעתי כבר מהבית שאין אנשים, הייתי שחור כזה ורואה הכל לא טוב".

לקח את העניינים בידיים - והמריא. נרקיס (צילומים: ליאור נורדמן) 

את התקופה הזאת ניצל נרקיס להפקת לקחים, ובסופה נפרד מהאיש שניהל אותו במשך 14 שנה והקים את החברה שמייצגת אותו היום. לתפקיד המנהל הוא שם את יוסי גנגינה, נגן הדרבוקה שלו, ובמקביל הקפיד להישאר מעורה בכל ההחלטות הכלכליות והמקצועיות שהשאיר עד אז לאחרים. "למשל האלבום שיצא אחרי האירוויזיון, לא הייתי מוציא אותו אם אני הייתי לוקח את ההחלטות", הוא אומר. "ביקשתי לא להוציא אותו. אני לא רוצה את השירים האלה באלבום שלי, למה אתה שם אותם שם? אני מבקש. האלבום לא טוב. ולא שמעו לי, כי השקיעו כסף. זה חלק מהדברים שהכי מבאסים אמן וזה ריסק אותי. אתה רואה שהכל נופל ואתה לא יכול לעצור את הנפילה, זה הכי כואב. נכנסתי אז לבית הראשון שלי בחולון והיו ימים שחשבתי שזהו, שאני צריך לחשוב מה אני עושה בחיים, כי זה נגמר. אנשים לא יבואו לראות אותי".

בצר לו נסע נרקיס לאומן, שטח את בקשותיו בפני הסמכות הרוחנית, ובסופו של דבר זה עבד. הוא חזר הביתה וחש דחף עז להלחין שיר חדש, "המלכה שלי". "לפני זה לא ממש הלחנתי שירים", הוא נזכר, "ופתאום הכל פרץ. פשוט מניסיון לעשות משהו שאני אוהב ולבוא ממה שהלב אומר, להפסיק לכוון לתקשורת. פתאום כל השירים התחילו להתחבר, 'מתוקה' ו'המלכה שלי', ואז הלחנתי את הדואט עם אייל גולן שהגיע מהחברות הטובה שלנו, אהבה הדדית בגובה העיניים, לא שהמנהלים מדברים וסוגרים דואט".

כמו בסיפור הוליוודי, הרגיש הקהל במהפך שעבר על נרקיס וחזר לבקש אותו במועדונים. "היומן מתמלא אירועים וזאת תחושת ניצחון אקסטרה, יותר כיף מההצלחה הראשונית".

אתם באים איתי לנוקיה? 

זאת היתה שעתה הגדולה של המוזיקה הים תיכונית. נרקיס אומנם חזר לכבוש את המועדונים, אבל מסביבו החלו אמני הז'אנר לפתוח את הקופות הגדולות בהיכל התרבות ובקיסריה. הוא עצמו לא הרגיש בשל, אז הוא הלך על מופע בשכונת התקווה, 600 איש, צנוע. "זה לא היה מאוד מושקע. התאורה היתה נרות ששמנו על הבמה. אבל בסוף ההופעה, מרוב שהיא היתה מוצלחת, הרגשתי כל כך טוב ובאופן ספונטני אמרתי לקהל 'אתם באים איתי להיכל התרבות?' וכולם צעקו 'כן', אז אמרתי 'נתראה בהיכל התרבות'".

אחלה.

"כן. רק שלמחרת בבוקר קמתי, תפסתי את הראש ואמרתי 'איך אני עושה היכל התרבות?'".

אבל אלוהים, שכנראה מחבב למדי את נרקיס, סידר לו שלוש פעמים את היכל התרבות, ובעקבותיו גם שלוש פעמי בקיסריה שהיו סולד אאוט. נרקיס ביקש לנוח קצת וקבע הופעה במועדון רידינג 3, מול 800 איש, וגם בסיום ההופעה הזאת נחה עליו הרוח והוא אמר את המשפט הכי מפחיד בעולם, "בפעם הבאה ניפגש בהיכל נוקיה".

אשתו של נרקיס שולחת sms מלמטה, שואלת איך יצאה המופלטה שהיא הכינה בפעם הראשונה. "אני מנסה לעשות דיאטה והיא מנסה לעשות מופלטה", הוא צוחק. מהתקופה הקשה ההיא הוא יצא עם פרופורציות חדשות ומבט מפוכח על הז'אנר הים תיכוני ("פופ ים תיכוני, זה מה שאני עושה", הוא מתעקש) ועל תעשיית המוזיקה בכלל. "היום אני מחוסן. גם אם תהיה תקופה רעה, זה לגיטימי לאמן. אי אפשר להישאר כל הזמן בלהבה. אין לאן לברוח מזה".

את הנרקיס החדש, המציאותי, הוא הביא גם אל שני הקליפים "מתוקה" ו"עיניים שלי". בתסריט של הראשון חטפה שאפה בביקיני פקק של בקבוק שמפניה בעין ופונתה כשהיא פצועה אנושות לבית החולים הקרוב, בשני היה לה פחות מזל והיא קיפחה את חייה בתאונת אוטובוס מחרידה. "כמעט עשיתי טרילוגיה, אבל עצרתי בזמן", הוא מגחך. "כשהרעיון עלה מאוד פחדתי מזה. זה נראה לי אפילו לא הגיוני, אבל בסוף מצאתי את עצמי בבית של חיים רביבו, עם מלא בחורות בביקיני ודם".

והתגובות?

"מקיר לקיר. יום אחד פגשתי בטיסה זוג הורים, שביקשו ממני להסביר לילד שלהם שזה לא דם אמיתי. זה היה גרוע. אבל כשכולם צחקו מזה, זה היה מגניב. אני חושב שעשינו תקדים בתרבות הקליפים. היום לומדים את הקליפ הזה בבית ספר לבמאי קולנוע".

מאיפה זה בא לך בכלל?

"רציתי לצחוק על קליפים של הז'אנר, כולל שלי. באירוויזיון עשיתי קליפ שאני בבריכה עם בחורות כמו איזה אידיוט, ואני מודה שלא ידעתי מה חשבתי לעצמי. אז אמרנו בואו נצחק על זה. גם השיר 'ערב טוב לך' זה סוג של קריצה. מה רע? אני לא אלתרמן. השירים שלי הם עממיים, בגובה העיניים, בשפה הכי פשוטה שאנחנו מדברים בה ביומיום, אני קורא לזה השפה הגיספנית. יוסי גיספן הוא זוכה אקו"ם השנה, בזכות 'ערב טוב' ובזכות 'מי שמאמין' של אייל גולן". 

"הקאתי את המועדונים והבילויים וההוללות. רציתי להגשים את עצמי" 

אתה חושב שההצלחה הזאת של הז'אנר תימשך?

"אני לא בטוח. אני חושב שעכשיו כבר מתחיל לקרות משהו לא כל כך טוב. אנשים מתחילים למצות את מה שקורה. אני מרגיש את זה. הרבה זמרים הוציאו לאחרונה שירים שלפני שנתיים הם היו הופכים את המדינה, וזה לא קורה עכשיו, זה כבר טו מאץ'".

מה היית עושה כדי לשמור עליו?

"להוציא קצת פחות סינגלים כל חודש. זה לא רק עניין של כסף שהצרכן מוציא, כי אפשר לצרוך מוזיקה גם בלי כסף. יש תחושה של מיצוי כרגע".

ולא מפחיד ללכת לנוקיה עם התחושה הזאת?

"אני מרגיש מצוין עם עצמי".

אין ספק שאחד הגורמים להרגשה המצוינת של נרקיס עם עצמו, היא המשפחה שהקים אחרי שנים של רווקות פרועה. אם יש משהו שמחבר בין חיות הרוק'נ'רול לאבירי הפופ הים תיכוני, אלה כנראה חיי ההוללות. "הקאתי את המועדונים והבילויים וההוללות. הייתי אומר 'אלוהים, בבקשה, תעצור את זה'. כמו שאני אגיד לך ללקק דבש כל היום, גם את זה תקיאי. אני גם לא רוצה להיות פתטי, את יודעת. רציתי להגשים את עצמי".

מתי זה כבר היה יותר מדי?

"בגיל 27 נמאס לי. המשכתי כי לא היה לי מה לעשות, אתה הולך להופעה, תחזור לארבעה קירות תדפוק את הראש בקיר? אתה לא נרדם, קופץ לדרינק עם חברים. היום אני בא הביתה, אני עדיין לא כל כך נרדם אבל מוצא את העיסוקים שלי בבית. או שאני מלחין, או שאני יושב עם אשתי, שנשארת ערה עד מאוחר, היא למדה להסתנכרן לשעון שלי".

את הקריאות השקטות של הרווק הנצחי נרקיס שמעה ספיר ואנונו, צעירה בת 20 מאשדוד. על תקן המתווכת הופקדה שגית רביבו, שהכירה ביניהם באירוע משפחתי אליו הגיע נרקיס על תקן מוזמן. הוא נדלק מיד, בהופעה הבאה שלו הוא כבר הודיע לקהל שמצא את האחת. לספיר לקח קצת זמן להשתחרר, אבל לא יותר מדי זמן - חצי שנה אחר כך הם כבר החליפו טבעות. "היא בחורה מדהימה ומאוד בוגרת לגילה,", הוא מאבחן. "היא עוד לא בת 22, אבל יש לנו שפה משותפת למרות הפרשי הגיל. אני מתייעץ איתה על הכל".

לא הפחיד אתכם להתחתן כל כך מהר? אתה לא באמת מכיר מישהו אחרי חצי שנה.

"יש פחדים, בטוח שלשנינו היו, אבל כנראה שההתאהבות היתה חזקה מהכל, והיא לקחה אותנו ישר לחופה".

לא שהיה לזוג נרקיס הרבה זמן לפחד, כי תוך כמה חודשים הגיח הבן הבכור, דוד. "ילד היפר חבל על הזמן. מאוד פעיל. כשהגענו הביתה אחרי הלידה היתה תחושה לא מוסברת של משהו שנגמר ומתחיל משהו חדש, ואתה לא יודע איך לאכול את זה. יש בלבול מאוד חזק עם הילד הראשון. החרדה שבאה איתו שהכל יהיה בסדר, שהוא נושם. אני בודק אותו כל רגע".

וזה נרגע קצת?

"השתלטנו על זה, אבל אנחנו חרדים כל הזמן. עכשיו גם יש ממש תחושה שזה בנאדם. בהתחלה הוא היה אוכל וישן, עכשיו כל יום אני נקשר אליו יותר".

מה זה עשה לזוגיות שלכם?

"זה יצר בלבול שהתאזן אחר כך. התחלה היתה נורא שמחה ונורא מבלבלת. למרות שאני לא בחור צעיר, עדיין לא הייתי אבא ורק התחתנו. אבל לאט לאט מצאנו את הבאלאנס".

את ההריון השני תכננתם?

"בואי נאמר שלא שמרנו, אבל אם זה קרה אז סבבה. אי אפשר להגיד שזה יצא בטעות, כי אנחנו מודעים למה שאנחנו עושים. אני יודע שזה הולך להיות קרנבל. אבל בסדר. אני מאמין שעכשיו אנחנו נעשה הפסקה של כמה שנים טובות. הפעם זה יזום. נעצור עכשיו".

כל כך הרבה שינויים בחיים בזמן כל כך קצר, מה זה עושה לך?

"האמת היא שאני בנאדם שמאוד אוהב להיות על 200 קמ"ש כל הזמן. צריך תאוצה. אני חושב שאחת הסיבות שאמרתי שאני עושה את היכל נוקיה זה כדי להכניס את עצמי לטורים האלה. לדחוף את עצמי לשם. ככה אני מרגיש חי. אני לא בנאדם שיושב במקום אחד, יש לי הפרעת קשב וקשה לי מאוד להתרכז. אני כותב טקסטים ולא מצליח לגמור אותם, אז אני מעביר אותם הלאה. קשה לי להתרכז בשיחות ואני גם לא נותן לאנשים לדבר. בלי לשים לב. אנשים מדברים איתי לפעמים ואני בכלל במקום אחר לגמרי, ויש אנשים שמפרשים את זה לא נכון, כאילו 'אני מדבר אליך, אתה מקשיב לי?'. לא מבינים שיש לי הפרעה. רק בהופעה אני מרוכז. לא שוכח את המילים, יודע בדיוק איפה אני נכנס".

ניסית לטפל בזה?

"פעם אחת לקחתי ריטלין וזה גרם לי להרגיש כמו זומבי. לא פענחתי את זה עד הסוף, אבל הבנתי שעם ההיפריות שלי ומה שאני מקרין, ריטלין לא תפור עליי. זה לא מתאים. זה לא אני". 

• את הכתבה המלאה תוכלו לקרוא בגליון החדש של "פנאי פלוס"