שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אלוהי האבולוציה
    התיאוריה הניאו-דרוויניסטית טוענת כי רק המתאימים ביותר לסביבתם שורדים ומעבירים את תכונותיהם לצאצאיהם. אבל מי קובע מיהם המתאימים ביותר? פרופ' יקיר שושני תוהה אם גם לתורת האבולוציה דרוש כוח עליון מתכנן. חלק ראשון

    בספרו "יש אלוהים?" שיצא לאור לאחרונה, ובספרו הקודם "השען העיוור", מטיף ריצ'רד דוקינס לנטוש את האמונה בקיום האל. בהתקפתו כנגד התיאיזם הוא מנסה לקעקע את הטענה הגורסת שמעצם העובדה שקיים עולם שיש בו חוקיות וסדר, נובע שתכננה אותו איזו ישות סופר-אינטליגנטית.

     

    הצגה מעניינת של טענה זו, הידועה בשם: "ההצדקה התכליתית" (טלאולוגית), מתוארת על-ידי דוגמה נאה בפתיחת הספר "התיאולוגיה הטבעית" של ויליאם פיילי ( 1743-1805) שיצא לאור בשנת 1803:

     

    "נניח שבמעבר באחו רגלי נתקלה באבן ומישהו היה שואל אותי: איך הגיעה האבן לשם? הייתי יכול להשיב שלמיטב ידיעתי האבן היתה שם מאז ומתמיד, ולא יהיה כל-כך קשה להראות שתשובה זו אינה אבסורדית. אבל נניח שמצאתי שעון על הארץ ונשאלתי: איך השעון הגיע לשם? אני לא אחשוב להשיב כמו קודם, שלמיטב ידיעתי השעון היה שם תמיד.

     

    אבל מדוע התשובה הזו לא יכולה לשמש לשעון וגם לאבן? מדוע התשובה למקרה הראשון אינה קבילה למקרה השני? מסיבה זו ולא אחרת. דהיינו, כאשר אנו בוחנים את השעון אנו רואים (מה שאיננו יכולים לגלות באבן) שחלקיו מחוברים יחדיו למען מטרה מסוימת, כלומר שהם נוצרו והותאמו כדי לייצר תנועה, ותנועה זו מכוונת כך כדי להצביע על השעה ביום. ... אנו חושבים שהמסקנה הבלתי נמנעת היא שלשעון היה יוצר ... שיצר אותו למטרה שאנו מוצאים אותו ממלא כעת" (תרגום: יקיר שושני).

     

    פיילי טען שבאנלוגיה לשעון, העולם מלא וגדוש במערכות מורכבות ביותר המתאימות באופן אופטימלי זו לזו כדי להשיג יעדים או תכליות. מצב עניינים זה בא לידי ביטוי בולט בעולם החי והצומח. לכל אחד מאיברי בעלי החיים יש ייעוד ברור, והוא בנוי כדי להשיג יעוד זה, וכל האיברים הללו מותאמים באופן מופלא זה לזה כדי לספק את כל צורכי בעל החיים ולשמר אותו.


    סטונהנג': איך הגיעה לשם האבנים? (צילום: נירה ניסקי)

     

    פיילי התפעל במיוחד ממבנה העין ומתפקודה היעיל במצבים משתנים, וכן מתנועות כוכבי הלכת והירח במסילותיהם המוגדרות, וסבר שקיום זה מצביע על מתכנן שתכנן את היקום וברא את כל אשר בו.

     

    כיום, כאשר הביולוגיה המודרנית הצליחה לגלות את צפונות התא החי, על האברונים המיוחדים שבו, הכרומוזומים והגנים, ואת המבנה המיוחד של מולקולות הדנ"א ורנ"א, ההתפעמות מהמבנה המורכב של רכיבים אלו ומהתאמתם לתפקודו של התא החי כיחידה מאורגנת היטב, ממריאה לשחקים. הייתכן שכל זה נוצר באופן אקראי? האם לא סביר להניח שאיזו שהיא ישות תבונית עליונה תכננה וייצרה זאת?

     

    מי ברא את הבורא?

    היו פילוסופים שהצביעו על ליקויים בראייה הזו, והבולט שבהם היה דייויד יוּם (Hume). בספרו Dialogues Concerning Natural Religion (דיאלוגים הנוגעים לדת הטבעית), שראה אור כ-20 שנה לפני ספרו של פיילי, הציג יום שאלות וטיעונים כבדי משקל כדי לקעקע את הראייה התכליתית.

     

    מי תכנן את המתכנן? מנַין לנו לדעת שהמתכנן היה יחיד? אולי היקום נהגה ונברא על-ידי "מועצת חכמי היקום"? הרי אם נדבוק באנלוגיה של פיילי, סביר להניח שאת השעון יצרו כמה אנשים. ואולי, שואל יום (עוד לפני פירסום תורתו של דרווין), התפתח היקום באופן טבעי, ללא צורך במתכנן?

     

    ואכן כמאתיים שנים אחרי פרסום רעיונותיו של פיילי מציע דוקינס שמה שנראה לנו כיקום מתוכנן התפתח באופן טבעי ללא צורך במתכנן. זוהי התפישה הבסיסית של תורת האבולוציה שהציע דרווין בספרו "מוצא המינים", שראה אור ב-1859.

     

    תורה זו התפתחה עם גילוי יסודות הגנטיקה והביולוגיה המולקולרית ל"ניאו-דרוויניזם" המוכר כיום. על פי תורת האבולוציה תהליכים אקראיים גורמים למוטציות גנטיות וכתוצאה מכך לשינוי בתכונות של בעלי החיים.

     

    "הברירה הטבעית" דואגת לכך שרק אלו המתאימים ביותר לסביבתם שורדים ומעבירים את התכונות החדשות שרכשו לצאצאיהם על פי חוקי התורשה. זהו המנגנון ה(ניאו)דרוויניסטי של יצירת המורכבות המופלאה בטבע ללא צורך במתכנן.

     

     משחר נעורי התפעמתי מיכולתה של התיאוריה הניאו-דרוויניסטית, ובעקרון הברירה הטבעית בכלל זה, להסביר מגוון כה רחב של תופעות בעולם החי והצומח. ברם אני סבור שתיאוריה זו דווקא מחזקת את ההשערה בדבר קיומה של ישות תבונית מֵעבר לאדם.

     

    מיהו המתאים ביותר?

    היא מסבירה את המורכבות של בעלי החיים והצמחים כתהליך התפתחותי הנקבע על-ידי אוסף כללים וחוקים, שאחד הבולטים בהם קשור ב"שרידותם של המתאימים ביותר" (Survival of the fittest).

     

    היגד זה מעורר את השאלה: מה קובע מיהו בעל החיים המתאים ביותר לסביבתו? אם נקבע שבעל החיים המתאים ביותר הוא זה ששורד, הרי היגד זה הופך להיות משחק מילים שמבנהו הלוגי הוא A=A (טאוטולוגיה), ועל כן חסר כל תוכן מציאותי.

     

    הצורך בקריטריונים להגדרת בעל החיים המתאים ביותר לסביבתו מחייב את האפיון שלהם על-ידי כמה תכונות, וכן איזה שהוא תהליך שיקבע מהי מידת ההתאמה של בעל החיים לסביבתו.

     

    אפיון שכזה נסמך על חוקים המאפשרים את ההתפתחות וההתאמה ועל כן אפשר לשאול: מי תכנן את החוקים הללו? שהרי אילו היו התהליכים בעולם אקראיים לחלוטין, לא היה טעם מספיק ליצירת איזה שהוא אטום, או מולקולה יציבים, שלא לדבר על חומצות אמיניות, חלבונים, כרומוזומים וגנים, ואיברים של בעלי חיים.

     

    יציבות האטומים והמולקולות נקבעת על סמך חוקים פיזיקליים מוכרים. על כן כל שהדרוויניזם יכול לטעון הוא שהאבולוציה היא כעין רובוט חסר השראה, הפועל על פי חוקים שניטעו בתוכו. מי יצר חוקים אלו ונטעם ברובוט האבולוציוני?

     

    אבולוציה של הדומם

    כדי לענות על ביקורת זו ולבטל את הצורך במתכנן אלוהי, היו כאלו, ואני לא נמנה עמם, שניסו "למתוח" את תורת האבולוציה מעבר לעולם החי, ולטעון, שגם המורכבות בעולם הדומם נוצרה בתהליך אבולוציוני.

     

    כך, למשל, ידוע שכל היסודות הכימיים המוכרים נוצרו בליבתם של כוכבים, דוגמת השמש שלנו, בתהליכי "היתוך גרעיני" (Nuclear fusion), המספקים אנרגיה עצומה שמעלה את הטמפרטורה בליבות כוכבים אלו למיליוני מעלות.

     

    באופן זה, למשל, נוצר גרעין ההליום ממיזוג שני גרעינים של איזוטופים של המימן, הליתיום נוצר ממיזוג הליום ומימן, והפחמן נוצר ממיזוג שלושה גרעיני הליום. כך שאפשר לומר שכל החומרים בעולם נוצרים בתהליך התפתחותי המכונה "נוקלאוסינתזה". אך גם יצירה זו נקבעת על פי חוקים הקשורים לארבעת הכוחות היסודיים ביקום.

     

    העקשנים ימשיכו ויקשו שאפשר לראות גם את יצירת ארבעת הכוחות הללו כיצירי אבולוציה של איזה שהוא כוח ראשוני שהיה קיים בשבריר השנייה הראשון במפץ הגדול. ואולם התיאוריות הקיימות כיום בהקשר זה אינן מבוססות דיין, לא מההיבט הניסיוני ולא מההיבט התיאורטי.

     

    הן כוללות מספר לא מבוטל של הנחות יסוד שמקצתן בא לידי ביטוי במשוואות סבוכות הכוללות פרמטרים חופשיים שהמאמינים בקיום האל יכולים לראות בהם כללים שקבע המתכנן הראשוני. המעניין בכל הדיון הזה הוא שדווקא הנהייה אחר האבולוציה כמכשיר הסברי מבטאת את רצון האדם להעמיד את הריבוי על האחדות.

     

    שהרי אילו היתה בעצם התהליך האבולוציוני איזו שהיא תבונה, מלבד זו האצורה באחדות הראשונית, התיאוריה הזו לא היתה שוללת את קיומו של המתכנן. במקרה כזה היה אפשר לטעון שהאל הוא המתכנן של התהליך האבולוציוני.

     

    על כן, ביסודו של דבר, הניאו-דרוויניזם תומך בקיומה של איזו שהיא ישות תבונית אחת המהווה את המקור לכל הסדר והחוקיות בעולם. ישות תבונית זו חייבת להיות קיימת באופן בלתי תלוי באדם, שהרי על פי התיאוריה הניאו-דרוויניסטית תודעת האדם עצמה היא יציר האבולוציה.

     

    זאת בניגוד גמור להשקפתו של הפילוסוף בן המאה ה-17 רנה דקארט, שקבע את האמת הראשונית שלו במשפטו הידוע "אני חושב משמע אני קיים". ייתכן שזו היתה כוונתו של הפילוסוף והלוגיקן מהמאה ה-20 ויליאם ואן אורמן קוויין (Quine), כשטען כי האבולוציה העבירה את התבונה ל"גלות קוסמית".

     

    במילים אחרות, חוקי הטבע המגדירים רשת סבוכה של קשרים בין חלקיקים, כוחות ונקודות החלל-זמן קיימים מֵעבר להכרת האדם, שהרי זו האחרונה נוצרה על-ידי תהליכים אבולוציוניים המושתתים על חוקים אלו.

     

    מהי התכלית?

    ואולם הראיה התכליתית מעוררת את השאלה הבאה: אם אכן היקום תוכנן ונברא על-ידי איזו שהיא ישות אינטילגנטית, לאיזו מטרה הוא נוצר? אם אנו נצמדים לאנלוגיית השען הרי האדם, כאשר הוא משקיע מחשבה ביצירת משהו, הוא עושה זאת להשגת תכלית מסוימת: לסייע לעצמו להתמודד עם בעיותיו, לשפר את רווחת חייו, או למזער את הסבל שלו.

     

    מהי התכלית האלוהית בבריאת היקום? ללא הצבעה על תכלית שכזו האנלוגיה העומדת בבסיסה של ראָיָה תכליתית לא תהיה שלמה, ועל כן תערער את תוקפה של ראיה זו. ההשקפה התיאיסטית היא שמטרת האל היתה לברוא את האדם שנוצר ביום השישי כשהכל היה ערוך ומוכן לכבודו.

     

    הרעיון הזה מכונה לעתים "העיקרון האַנתרופי" ואלו המאמינים בו מוצאים לכך גם סימוכין ביסודות הפיזיקה. כצעד ראשון לביסוס טענתם הם מביאים נימוקים הקשורים לסביבתו הקרובה של האדם. אילו כדור הארץ היה רחוק, או קרוב, יותר לשמש החיים עליו היו בלתי אפשריים, כי הטמפרטורה שעליו היתה קרה או חמה מדי.

     

    גם תכונות המים מכוונות לכאורה ליצירת חיים. כידוע, כל החומרים מתפשטים בעת חימומם, להוציא מקרה אחד – המים. בחימום המים מנקודת הקיפאון, 0 מעלות צלזיוס, ל-4 מעלות המים דווקא מתכווצים. מסיבה זו הקרח קל יותר מהמים ולכן צף עליהם. אילו אנומליה זו לא היתה קיימת הקרח הנוצר בחורף על פני הימים, הנחלים והאגמים היה שוקע במים כך שכל מקווי המים היו קפואים ולא היו יכולים להתפתח בהם חיים.

     

    הדוגלים בעיקרון האַנתרופי טוענים שדווקא אנומליה זו באה ללמד את האדם על כוונת הבורא ליצור חיים (על כך ניתן להעיר שאנומליית המים חשובה לקיום החיים בטמפרטורות נמוכות, בעוד שמקווי מים טרופיים אין היא קריטית לקיום חיים).

     

    המתנגדים לעיקרון זה יוכלו להשיב שביקום הכולל כוכבים רבים כל-כך, שלכל אחד מהם יכולים להיות כוכבי לכת המקיפים אותו, כמו את השמש שלנו, (ואכן ראיות לקיומם של כוכבי לכת כאלו אוששו לאחרונה) קיים סיכוי מסוים שבאחד מכוכבי הלכת ייווצרו תנאים פיזיקליים כאלו שיאפשרו יצירת אורגניזם, ואפילו יצורים בעלי בינה. על כן מציאותו של האדם אינה מעידה על איזו תכלית של הבורא. כנגד זאת, התומכים בעיקרון האַנתרופי מביאים אסמכתאות פיזיקליות הקשורות ליקום כולו. בכך יעסוק החלק השני של המאמר.

     

    המאמר מבוסס על מאמר שפורסם בגיליון 135 של המגזין "גלילאו". יקיר שושני הוא פרופסור לפיזיקה, החוקר את היסודות הפילוסופיים של המציאות וההכרה. ספריו האחרונים "בקשר לאלוהים" ו"חומר ורוח - יסודו הרוחני של היקום" יצאו לאור בספריית "אוניברסיטה משודרת – ההוצאה לאור משרד הביטחון".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "אלוהי האבולוציה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים