איש הקרח רוצה להפשיר – אבל לא מצליח
נפגשתי עם מישהי שהיא ההפך המוחלט ממני, מביעה כל תחושה, כל מחשבה וכל רגש. מה עצוב יותר: הקרנת היתר של הרגשות, שגורמת לידידתי רגעי אושר מרובים אבל גם עצב רב יותר – או מנגנוני ההגנה, שמצד אחד מגוננים מפני עצב ואכזבה ומצד השני חוסמים מגע אמיתי?
ההסבר שנתתי לעצמי במשך השנים היה, שבגלל רגישות היתר שלי לבני אדם, לבעלי חיים ובכלל - זה היה עבורי מנגנון התמודדות. אולי אמרתי לעצמי שאני לא יכול לעמוד בעומס הרגשי, ולכן עדיף להקהות חושים וכך להעביר את הזמן.
בעצם, אני אדם נורמטיבי לחלוטין. לכאורה אינטיליגנטי, מצליח. אבל זאת בעיה אחת שאני לא מצליח לפתור. קהות הרגש הזאת שהשתלטה עלי, הפחד מההבעה וממה שיכול לנבוע ממנה.
הסברתי לה שהיא מקרינה לחץ וזה יכול להלחיץ את הדייט שלה
בסוף השבוע נפגשתי עם חברה ותיקה שהיא ההפך המוחלט ממני. אצלה כל תחושה, כל מחשבה וכל רגש, אפילו הקטן ביותר, מובעים. אפשר כמעט לומר שזה לא בשליטתה. היא התייעצה איתי, לחוצה בגלל המחסור בזוגיות בחייה. אמרתי לה שהיא צריכה להירגע, שבסופו של דבר דברים מסתדרים. הסברתי לה שהיא מקרינה לחץ וזה יכול להלחיץ את הדייט שלה. האם אני מאמין בזה לגבי עצמי? כן, כנראה שכן, עם כמות ביטחון קטנה יותר משהצגתי.
מדובר בבחורה מקסימה, שבאמת אין לי ספק שכל גבר שיבחר להיות איתה ליותר מלילה אחד או כמה דייטים – ירוויח. היא כל כך לחוצה, כל כך מקרינה את זה, וזה עיקר הבעיה שלה. היא לחוצה, ומלחיצה, וכך קשה להתרשם ממנה באמת למי שלא מכיר אותה. עולם הדייטים, שלי זר ולה כל כך מוכר, פשוט שיגע אותה. כן חוקים, לא חוקים, למה ההוא לא רצה, מה לא בסדר איתי. לתת טלפון, להתקשר, לחכות לשיחה ממנו. כל מיני שאלות של אשה שהלכה קצת לאיבוד. רק רוצה לאהוב, לתת ולקבל. כל כך פשוט, ובכל זאת הצלחנו לסבך את זה בחוקים מטופשים. חוסר הרציונליות של הרגש, שמערפל את שיקול הדעת, פוגע במי שמנסה להרגיש באמת.
מה עצוב יותר, הקרנת היתר של הרגשות, שמצד אחד גורמת לה רגעי אושר מרובים ושמחה גדולה יותר במהלך חייה ומצד שני גורמת לה עצב רב יותר – או מנגנוני ההגנה, השריון, שמצד אחד מגנים מפני עצב ואכזבה, אבל חוסמים מגע אמיתי ובכך גם מונעים מלחיות באמת? התשובה ברורה – ובכל זאת לכולנו יש מנגנונים. מובן שמדובר גם בשאלה של איזון.
ובעצם, מה כל כך רע בלבד הזה? ממה אנחנו כל כך מנסים לברוח? תמיד אנשים שלוקחים את החיים ברצינות תהומית מצחיקים אותי. הרי בינינו, מה כבר יש לקחת כאן ברצינות. אני מאמין בניסיון לשפר את העולם מסביבנו כדרך חיים – מעבר לזה צריך לנסות וליהנות. לפי הגישה הזאת גם לא צריך לקחת פרידות בקושי רב, הרי הן עניין של גורל ומקריות. כך, למשל, אילו מור ואני לא היינו נפגשים, מובן שגם לא היתה פרידה כואבת. הכל כאן אקראי.
חסרה לי הרגשת הנינוחות של הביחד
ועם כל ההיגיון הזה שאני מביע בכתיבה, אני מרגיש חוסר שקט גם בערב, אחרי סיום מטלות היום. הרגשת הנינוחות של הביחד חסרה לי. וזה דבר שגם אלף טורים, הצדקות או הסברים שאתן לעצמי על כך שזה בסדר להיות לבד, לא ישנו דבר.
אז כפיתרון אני נכנס לפייסבוק, כאילו שמשם תבוא ישועתי. אבל היי, שם יש כל כך הרבה חברים, אז נראה שאני לא לבד. אני יודע שזה לא נכון, ובכל זאת, בכל פעם שאני מרגיש בבדידות מבצבצת – כניסה לפייסבוק תרגיע אותה, גם אם במעט.
החברה הוותיקה איתה נפגשתי התייחסה לעצותיי ברצינות מרובה. נראה שתחשוב עליהן, אבל בסופו של דבר הטבע שלה יגבר עליה. אילו רק יכולתי לייעץ לעצמי מה לעשות בתחום. שלא לדבר על יישום העצות...
לפנייה לכתב/ת 
