חושפים את עצמנו ברשת, במקום לדבר
זו לא נחלתם של מפורסמים לרגע בלבד. כמעט כולם חושפים את שעל ליבם עם חברים טובים, בפייסבוק, בבלוגים, בטוויטר, וגם כאן בטורים מרגשים ויפים. אבל האם הם מנסים גם לפנות ולדבר עם בן או בת הזוג, במקום עם כל שאר העולם? על צורת התקשורת החדשה בעולם שאין בו פרטיות
את הסטטיסטיקות כולנו מכירים היטב: זוג אחד מכל שלושה, שעולה במעלה שביל אלטרנטיבי של חופה מעוטרת שיפון ונרות לעייפה, גם ירד במורד מדרגות הרבנות. חלק גם ירקוד עליהן, אחרים ירדו בתוגה מובסת.
אלא שהיום, יותר מפעם, אנשים נוטים לשתף בכל תהליך פירוק הזוגיות שעובר עליהם, ובחיפושם אחר אהבה יוקדת חדשה. דנה ספקטור למשל, במישמש מתעתע של פומביות פרטית להפליא, משליכה את אהבתה שאבד עליה הכלח לטובת משהו בוער ונוצץ, קולקציית 2011. בסדרה "בקרוב אהבה" מתוודות נשים צעירות בפריים-טיים על חיפושיהן הסיזיפיים אחר אהבה, חלקן בסיבוב המי יודע-כמה, בכנות מפעימה. בתכנית שכבר מאוס מלהזכיר את שמה, מדינה שלמה עקבה בעניין בסוגיית הארוס עם ההיסטוריה מול החתיך שגורם היסטריה.
העולם המשונה שבינו לבינה קיים משחר ההיסטוריה. הוא מלא יצרים, אהבות, אינטריגות, חששות ואתגרים. אבל המאה ה-21, על כל הקידמה והכפר הגלובלי שבה, מגישה לנו כעת את הקדרה המבעבעת והמתובלת הזו עם כף לצדה, רק תטעמו. בכל פעם שאני נתקלת באדם כזה, אושיה טלוויזיונית שמשתפכת על המסך ומשתפת בנבכי נשמתה, אני לא יכולה שלא לתהות: מתי עשית זאת לפני בן או בת הזוג שלך?
בעולם בו כל אחד מחליף סטטוסים כגרביים ומשגר אמרות כנף בטוויטר למכביר - מתי גיליתם לאחרונה למי שמולכם מה רוחש בלבכם, מתי באמת?
אני קצת מרחמת על האנשים האלה, וקצת מעריצה אותם
פומביות הרגש אינה נחלתם של אנשים תאבי פרסום בלבד. כולנו עושים זאת, ללא הרף. אנחנו מספרים רק לחברה הקרובה ביותר מה בן הזוג עשה, שעיצבן אותנו כל כך. או, משתפים את החבר עם העצות המדהימות והקולעות. כותבים יומן, טוקבק, טור. עושים הכול, חוץ מלדבר עם מושא השיחה האמיתי שלנו, עם מי שמולנו.
פעמים רבות קראתי, בערוץ זה ממש, טורים עלומי שם, כה יפים, אותנטיים ואמוציונליים. אנשים בוצעים את עורם החיצוני ומכניסים אותנו פנימה, מאפשרים לנו להביט בלבם המדמם, לבחון את קרביהם המתהפכים. זה לא קצת משונה שצריך מצלמה, רשמקול, מקלדת או נייר לבן המחכה למשיכת קולמוס כדי להוציא מאיתנו את ה"אני האמיתי"?
אני רואה את האנשים שזקוקים להסוואה או תמריץ כדי לפתוח את עלי הכותרת שלהם במלוא תפארתם ותוהה. האם פעם, כשאמצעי החשיפה היו דלים או לא נגישים, והכל הצטייר כפשוט יותר ולא מעובד, האם גם אז הם היו נחשפים באופן דומה, רק באמצעים אחרים? האם היו משוחחים יותר איש עם רעהו, במקום לדבר קבל עם, עדה ופייסבוק? או שאולי מעטה של שמרנות מזויפת פשוט כיסה את הכל, והיום הוא הוסר, יחד עם הפרטיות שלנו.
ובאותה נימה: עדיף לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ, או לא לגעת בה, או שאולי קיימת אופציה שלישית של לכבס בבית, לטהר את הכל, עד הסוף?
אין לי תשובה לסימני השאלה שהפרחתי לאוויר. כל שנותר לי הוא להביט באותם אנשים מעל גבי מסך המחשב והטלוויזיה. אני חומלת עליהם ומעריצה אותם בו זמנית. נרתעת מהקלות בה הם הופכים את הפרטי לציבורי, ובה בעת מנסה ללמוד מהם, להחכים. אולי כמיטב המסעות המסעירים והמאתגרים באמת, המסע לפנים של עצמך מתחיל מהמקום הכי רחוק ולא צפוי שיכולת לדמיין.
אולי רק כשאנחנו יוצאים, מרחיקים לכת מסביבתנו הטבעית, אנחנו מרשים לעצמנו קצת יותר. מכסים טפח ומגלים טפחיים. האם גם אני יכולה? אני מעזה לאתגר את עצמי, ומיד בולמת את פרץ המחשבות ועושה סדר: יש לי אחלה רעיון לטור.
