שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הוא לא כבד, הוא פינצ'ר
    תומר קמרלינג מנסה להסביר למה הוא מסרב לוותר על חבר

    הכלב שלי זקן כבר שנתיים. כמו קשיש מהלך על שתיים שהכל היה בסדר אצלו עד שהוא שבר את אחת מהן, אפשר לתארך במדויק את הרגע שבו הזיקנה עשתה את הקטע המפורסם שלה וקפצה עליו. לילה אחד הוא תפס מחלה רב־מערכתית קשה ופתאומית, בבוקר עשה סימנים של הולך למות, ואז התאושש, רק שלא באמת.

     

    הוא כבר בן 17. זה לא הגבול העליון לקטנים ולמעורבים כמוהו - הווטרינר הראשון שלו דיבר בביטחון על חיי מדף של 19 לפחות - אבל ברור לגמרי שהוא כבר על הנשמה האחרונה שלו, למרות שהיו לו יותר משל כל חתול שפגשתם. אחת הוא ביזבז כשננטש בתחנת דלק בדרום מתישהו בחורף 1994, ובמקום להתפגר שרד בזכות מחסה ודיאטת ממתקים שסידרו לו עובדי המקום. השנייה הלכה שלושה חודשים אחר כך, כשמתנדבת של ארגון בעלי חיים אספה אותו משם ישר לווטרינר. הכלב, סיפר המתנדבת, הקיא שוקולד במשקל גופו.

     

    אני נכנסתי לחיים המקרטעים שלו באביב 1995. תמיד רציתי כלב, וברגע שעברתי לדירה משלי וזה כבר לא היה קטע של או כלב או אמא, הזמנתי את עצמי אל מציל כלבים בשם גדי שניהל אופרציה של איש אחד. סיפרו לי שאצלו יש כלבים נטושים שזקוקים לתשומת לב מיוחדת, וחשבתי שזה מה שאתן ממילא לכלב הראשון שלי, אז למה לא ללכת עד הסוף.


    "זה נכון שיש כלבות בסוף הכתבה?" (צילומים: אייל טואג)

     

    לפחות עשרה בעלי זנב היו בדירה הקטנה ההיא, אבל גדי אמר לי מראש שאם כלב טיפולי זה מה שאני מחפש, אז המועמד הכי טבעי הוא פז. זה על שם תחנת הדלק שבה מצאה אותו מכרה שלי, הוא הסביר. התכוונתי לשאול מי זה הפציינט, אבל בדיוק צץ מדלת פנימית פינצ'ר מעורב או ג'ק ראסל מעורב מאוד - דורות של וטרינרים לא פיצחו את החידה הזאת - שנראה כאילו גילחו אותו בנקודות ובקווים רנדומליים בתער חלוד. זה הדלק מהתחנה, הסביר לי אחר כך הווטרינר עם האחריות ל־19 שנה. יש בו משהו ששורף להם את הפרווה.

     

    התיישבתי על ספה בדירה של גדי, כי אתה לא עושה היכרות עם כלב טראומתי בעמידה, והוא ניגש להריח מי זה בא. שתי שניות וקפיצה אחת מאוחר יותר הוא היה שרוע על הברכיים שלי עם הבטן כלפי מעלה, ממתין בלי שום גינונים לגירוד נמרץ. 


     

    יותר מ־15 שנה אנחנו ביחד, ומעולם לא ראיתי אותו מקבל שוב בברכה גבר זר. איזה בברכה: גברים זרים, כנוהל, גורמים לו לנבוח נמרצות וצורמות כמו ערס מיניאטורי שמצייץ אליך "בוא בוא, אני אזיין אותך". לנשים הוא דווקא יותר פתוח, כל עוד הן לא גבוהות במיוחד או בעלות שיער ארוך במיוחד או נוטות לתנועות פתאומיות במיוחד או פוחדות מגמדים רשעים במיוחד.

    כן, הוא בהחלט מאסכולת הגמד הרשע. אבל יום אחד באביב 1995 הוא הציע לי חברות, ומאז הוא הגמד הרשע שלי. אם אתם מאלה שרואים אותו היום ברחוב במלוא סיעודיותו ותוקעים בי מבטים ששואלים מה הטעם, אז זאת התשובה הראשונה.


     

    1. מה שהיה

    את הנשמה השלישית שלו השאיר פ' - זה כבר מזמן לא פז, לבחירתכם פיצפץ או פזיק - בחדר האמבטיה שלי. הווטרינר מצא אצלו נוכחות של איזה טפיל תת־עורי, ורשם אמבטיות בחומר שהכלב הגיב אליו כמו לטיפול כימו. זה, בנוסף לתרופות שנרשמו לו כדי להתגבר על כל החרא שהוא תפס בתחנה, גרם לדוקטור לסייג את ההבטחות לגבי תוחלת החיים שלו ב"אבל סביר להניח שהמחלות או הטיפולים יהרגו אותו הרבה קודם".

     

    טוב, צוחק מי שנובח אחרון. פ' לא רק התאושש כמו ענק: הוא אפילו הצמיח פרווה חדשה, ונעשה ייצוגי מספיק בשביל לככב בסדרת מסעות טלוויזיוניים לילדים שהועסקתי בה שני קיצים אחר כך. הוא שיחק את הכלב.

     

    אני זוכר את פ' קופץ לתוך הבניאס, מדשדש במים ליד הסירה המצלמת. הוא היה אמור להישאר מן הסתם בסירה המצטלמת, והוא לא אוהב מים אפילו כשהם לא קפואים, אבל הוא אוהב אפילו פחות להיות רחוק ממני.

     

    ימי הראפטינג שלו כבר הרחק מאחוריו, אבל זה נשאר. ליתר דיוק, זה החמיר. כבר חצי שנה שהוא מאבד את הצפון כשאני לא לידו. שעות היום עוברות בסדר, אבל אם הערב יורד ואבא לא בבית, הוא נכנס לטראנס של יללות ונביחות חסרות אונים ומוטרפות שיכולות להימשך שעות. את אשתי הוא מכיר מאז שמלאו לו חמש ואת הבת שלי מאז שהיא נולדה, אבל ברגעים האלה די ברור שהוא אפילו לא מזהה אותן.


    "מה למדתי? להשתין, לרוץ, לנמנם, ושפודליות תמיד נותנות"

     

    זה משהו שאנשים לא מבינים כשאתה מספר להם שהכלב שלך מקבל תרופות פסיכיאטריות. שניים מכל שלושה חושבים שמישהו פה עושה סיבוב על בעלים תמימים, והשלישי מפקפק בעצם הייחוס של בעיות נפשיות ליצורים שלא הולכים זקוף. אבל כשהפינצ'ר המעורב או הג'ק ראסל המאוד מעורב שלך מראה את כל התסמינים המשולבים של דמנציה וחרדה, והכדורים שרושמת לו דוקטור נועה הם הדבר היחיד שאיכשהו מאזן אותו, אתה נעשה מאמין אדוק בציפרלקס ובטרנקסל.

     

    הבעיה עם הטרנקסל היא שכדור ההרגעה הזה נוטל ממנו את רוב האנרגיה שעוד נותרה לו. אין לו כוח לזוז, פשוטו כמשמעו. בכל בוקר, כשהוא מתעורר מעשר או יותר שעות של שנת סמים, עוברות כמה דקות טובות לפני שהוא נזכר איך הולכים. רק שהזיכרון שלו זה לא מה שהיה פעם, אז הוא הולך עקום או נופל או סתם נתקע בהילוך ראשון.

     

    למתבונן מהצד זה נראה עניין פיזי, אבל בהזדמנויות המעטות שיוצא לו לצאת תחת אי־השפעה, מתברר תמיד שבשרירים הזקנים של פ' יש יותר ממה שהמוח המנומנם־מלאכותית מאותת לתת. ואז אתה מוריד לו קצת את המינון של התרופות, ותדירות ההשתנה בבית חוזרת מפעם ביום רע לשלוש ביום טוב. מעגל אכזרי.

     

    לפני כמה ימים ראתה אותנו שכנה זקנה כשהיינו בעיצומה של זחילת הבוקר. היה קר, פ' היה מצונף וממאן לזוז, וההיא ראתה לנכון להעיר שכדאי להלביש לו מעיל. לך תסביר לה שזה לא הקור. זה הסמים.

     

    2. מה שיש

    גרוטסקי. זאת המילה היחידה שיכולה לתאר את שגרת ההשגחה על כלב דועך: משהו כל כך מוקצן בעליבותו שהוא נוטה להיעשות מגוחך. אפילו מצחיק, הייתי אומר אלמלא מיציתי מזמן את הסלפסטיק הכלבי. זה משהו שפשוט קורה אחרי שצברת מספיק רגעי יוטיוב.

     

    למשל, פ' מתעקש לקפוץ מהמיטה אל הרצפה. בניתי לו רמפה מיוחדת כדי שהוא לא יצטרך לצלול חצי מטר אל פרקט למינציה חלקלק כעורך דין, אבל אתה באמת לא יכול ללמד כלב עתיק טריקים חדשים, אז הוא קופץ. ומתרסק. תמיד.

     

    או הסיפור עם הלשון. בשנה שעברה הוא נאלץ להיפרד בבת אחת מכל שיניו - הקרדיט לנשמות שמונה ותשע, בהתאמה, על הרדמה מלאה ועקירה מלאה בכלב בן 16 - ומאז הוא מסוגל משום מה להוציא לשון רק מצד שמאל של הפה, מה שקורה לו באופן לא רצוני כשהוא מסטול מהכדורים. אז עכשיו פ' הוא כלב רעוע בלי שיניים ועם לשון שנשפכת החוצה בלי שליטה מצד אחד.


     

    וכשהוא מחרבן צריך להניח לו יד על הראש בתור קונטרה. אחרת - אלא אם הוא כורע בתנאים טופוגרפיים שמאפשרים לכוח המשיכה לאזן אותו בפוזיציה - הוא מרביץ פליק־פלאק לאחור ונוחת בתוך הצרכים של עצמו. זה, לדוגמה, מצחיק רק פעם אחת.

     

    באירוניה קלאסית של חיי כלב, פ' היה פעם תותח באקרובטיקה רצונית. כשאני מריץ בראש את קליפ הרגעים הגדולים שלו צצות לצד הבוקר ההוא בבניאס גם הריצות הפסיכיות שהוא היה מרביץ על ה־ר' של הספה בחדר האורחים של הורי, עם תאוצות וזוויות של מוטו GP. או הקפיצות האנכיות שהוא היה דופק כדי להגיע לפרוסת נקניק, זינוקים שלצד הכתמים הג'ינג'יים על הפרווה הלבנה הם הסיבה העיקרית לחשוב שהוא ג'ק ולא פינצ'ר.

     

    בחצר של הבית השכן יש חומה נמוכה שאפשר לדלג מעליה כדי לקצר את הדרך משטח המרעה האהוב עליו בחזרה הביתה. מאז שעברנו לכאן לפני שבע שנים, אימצתי את הזינוק מעל החומה כבוחן הבר־אור שלו. והוא עשה את זה כמו גדול, אפילו אחרי שנשמות מספר שש ושבע נשארו תקועות בשיניים של שלושה כלבים שונים, שניים מהם רוטוויילרים שבאו ביחד.

    יום אחד, לפני קצת פחות משנתיים, פ' ניסה את החומה וקרס לאחור. שבוע או שבועיים אחר כך הוא נתן לה עוד צ'אנס, איבד מומנטום באמצע הגובה ונחת על רגל אחורית שלא היתה מוכנה לזה. מאז הוא לא ניסה אותה יותר.

     

    היום הוא נותן לי להרים אותו מעליה. גם במדרגות, שהוא עדיין מסוגל לגבור עליהן ביום טוב, אין לו התנגדות שיישאו אותו. וזה מעניין, כי פעם הוא היה מוחה על כל ניסיון לנתק אותו מהקרקע. מאיפה שאני עומד - תמיד צעד מאחורי הזנב המסולסל שלו, שפעם היה זקור תמידית והיום מזדקף רק באירועים מיוחדים - זה נראה כאילו הוא מבין שזהו, הוא ישיש ואין מה לעשות בקשר לזה.


     

    בימים רעים הוא שומר מרחק מכלבים אחרים. מרים הנדברקס או מנסה לעבור לצד השני של הכביש אפילו מול הספסימנים היותר זעירים. אבל בוקר אחד בינואר הוא היה נמרץ מהרגיל, וכשכלבת קולי מגודלת ניגשה לרחרח לשלומו, הוא ירה עליה צרור מהסוג שלא נפלט לו בערך שנתיים. כל כך שמחתי לשמוע אותו קובע גבולות אישיים שלרגע הפכתי לאחד מהאנשים האלה שמדברים עם הכלבים שלהם, ופשוט שאלתי אותו באמצע הרחוב אם נראה לו הגיוני שמתוך שש הנביחות שעוד נשארו לו הוא הרגע ביזבז ארבע על לאסי.

     

    3. מה שיהיה

    כמה נשאר לו? מה נשאר לו? לא ברור, אבל ברור שלא המון. אפילו רונה יודעת את זה. היא רק בת חמש, אבל מושג המוות לא זר לה, ואת המסביב היא איכשהו השלימה בעצמה כמו שבנות חמש עושות. באחת ההשכבות היא נבהלה פתאום מהרעיון שהאח הקטן שלה - ככה היא קוראת לו - לא יהיה איתנו יותר. אני נלחצתי ושלפתי סיפור על גן עדן. אמרתי שלאנשים מחכים שם עצים של ממתקים, ולכלבים מחכים שיחים של עוף. שדות שלמים. זה היה אלתור די צולע, אבל משום זה הספיק בשביל להרגיע אותה. הרי הכי בעולם פיצפץ אוהב עוף.

     

    זה אולי היתרון הכי גדול בלסייע לכלב שלך להזדקן, גם אם לא במלוא הכבוד: זה שיש זמן להתכונן. אחד החסרונות הגדולים הוא ילדה שלא באמת זוכה ליהנות מהחוויה של לגדול עם חיית מחמד - הוא יותר כמו חיית מחמץ מאז שהיא עמדה על דעתה - אבל כשיש לך זמן אתה יכול למשל לרקום תוכנית מגירה לאימוץ הכלבה של רונה אחרי שכבר לא יהיה יותר הכלב של אבא.


    "אין, הסלקטורית פה ממש כלבה"

     

    לפני כמה חודשים, כשהתרופות עוד לא ממש נכנסו לפעולה והוא ירד מהפסים לשבוע שלם, התחלתי להתכונן ביום ראשון להרדמה ביום שישי. בסוף הוא יצא מזה, כי כל הקטע שלו זה שהוא יוצא מזה, ואני הפסקתי לתכנן אבל התחלתי להרגיש מוכן. מה גם שפעם כבר יצא לי לראות אותו נופח את נשמתו - החמישית למי שמנהל רישום - על שולחן של וטרינר. הטמבל נתן לו מנת יתר של חומר הרדמה, והציל אותו בשנייה האחרונה בזריקת אטרופין. בין לבין פלט פ' נשיפה ארוכה ורפה עם צליל סופני, ומאז אני יודע איך זה להפנים, ולו לשבריר שנייה, את הרעיון שהחבר הקטן שלך מת.

     

    אני כנראה הכי מוכן להיפרד שאפשר להיות, אבל זה לא אומר שאני מוכן להיפרד עכשיו. ראשית, הבטיחו לי 19 שנה וזכותי ליהנות ממלוא הפיצ'רים. שנית, מול שאלת המה־הטעם עומדת לא רק התשובה הראשונה ההיא אלא גם אלף רסיסים של תשובות אחרות: כי הוא לא סובל מכאבים. כי הוא עדיין רואה קצת ושומע קצת ונובח קצת ואוכל המון. כי לפעמים הוא עוד שוכח להיות לחוץ ונרגן, ומפקיר את אחורי אוזניו לאצבעות החופרות שלי בדיוק כמו פעם, כשהוא רעד מקור ומהתרגשות על גדת הבניאס.

     

    לפני יותר מעשר שנים ראיתי כמו כולם את "גרין מייל", וסצנת הסיום שלו - מה אומר חוק ההתיישנות לגבי ספוילרים? - פוצצה לי את הלב. מיסטר ג'ינגלס, העכבר הישיש שחייו הוארכו באורח נס, מנסה לבצע עוד פעם אחת תעלול שלמד חצי מאה קודם לכן. הוא כבר לא יכול לדחוף בכוחות עצמו את גליל חוט התפירה הקטן והמרופט שלו, אבל בסיוע אצבע אנושית תומכת מצליח לבסוף לגלגל אותו כמו בימים הטובים. פ' היה רק בן חמש כשראיתי את מיסטר ג'ינגלס חווה את הברכה והקללה של חיים ארוכים באורח לא טבעי, והמחשבה על הכלב הזקן שאולי יהיה לי יום אחד היתה לי משום מה עצובה מדי.

     

    מיסטר פיצפץ כבר בן 17, וגם הוא כבר לא מצליח לעשות הרבה בלי אצבע תומכת, אבל עצב הוא לא הרגש המוביל בסצנות המשותפות האחרונות שלנו. זה הרבה יותר קרוב להכרת טובה על הסרט שחלקנו, ולהשלמה עם זה שתכף ירוצו כותרות הסיום. ואז, חבר קטן, אתה כבר יודע מה בא: שדות עוף לנצח.


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הוא לא כבד, הוא פינצ'ר"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים