כמה צלקות מותירה ילדות להורים גרושים?
קורס תמים בעיתונות פותח אצל מיכל פרץ את צלקות ילדותה כבת להורים גרושים: החזרה בתשובה של אמא, הקשר הרעוע עם אבא ועול ייסורי המצפון של ילדה בת תשע. האם הייתה מוכנה לוותר על ההשפעה שהייתה להן על חייה?
דמעתי מצויה. כן, גם ברבים, ואפילו בקלות, בעיקר כשנוברים בסיפורי ילדותי. כך קרה לי גם לאחרונה, בקורס תקשורת ועיתונאות בו אני משתתפת.
עיתונאות, פצעי ילדות, דמעות. מה הקשר? גם אני לא חשבתי שיש קשר, עד שהגיע שלב תרגיל הראיונות לצורך כתיבת כתבה בקורס העיתונות בו אני משתתפת ממש בימים אלו. עבורי מספיקה חפירה ארכיאולוגית קלה הנוגעת לילדותי בצל שני בתים, עם כל המשתמע מכך, כדי לגרות את מיצי הרגש. ולא, אל תחשבו שזה נובע מהדחקה. מקורביי יכולים להעיד על שנים של טיפול פסיכולוגי כילדה וכבחורה. וגם היום, כשאני מנהלת ב"ה בית תקין, צוהל, וצווחני (רק כשאין ברירה...) בישראל, הנושא עדיין מעט רגיש אצלי. כנראה ששריטה של ילדים להורים גרושים נרכשת בדם, יזע והרבה דמעות.
הם זכו ליהנות מאבא שלי פי מיליון
זה לא שהתחלתי להתייפח כבר ברגעיו הראשונים של הקורס. ההתחלה דווקא עברה בשלום ואני מלאתי את חלקי, אפילו בהצלחה, כמראיינת בתרגיל אותו ביצענו. אבל אז הייתי צריכה לעבור לצד השני של השולחן ולענות בפתיחות לשאלותיה של בת זוגתי לתרגיל, כמרואיינת.
התחלנו בראיון. כן, אני בת להורים גרושים. אמא שלי חזרה בתשובה, אבל זה לא באמת מה שהביא את הנישואין שלהם לקיצם, הסברתי, למרות שכילדה התירוץ הזה סיפק אותי ואת כל השואלים למיניהם,
כך שלא היה צורך בהסברים נוספים. וכן, גדלתי בצל שני בתים, משהו שהיום הוא די בשגרה, אפילו אצלנו הדתיים. ולא, זה לא כאילו הייתי חס וחלילה יתומה. איך אפשר להשוות בכלל, הרי היה לי אבא.
אז נכון, ראיתי אותו רק פעם בשבועיים והקשר איתו לא היה משהו. ונכון שהוא התחתן והקים משפחה ובתכל'ס גידל את הבנים של אשתו מהנישואים הקודמים שלה, שזכו ליהנות מאבא שלי בערך פי מליון מאשר אני, בתו האמיתית. אבל היי, גם הם כילדים ראו את אבא שלהם רק פעם בשבוע. מין גלגל כזה, של ילדים שהורה לא להם מגדל אותם, בזמן שההורה האמיתי שלהם מגדל ילדים של אישה אחרת.
מצחיק. אני מנסה לגחך, אך סכר הדמעות הולך ונסדק.
ואני הרגשתי כזו אאוטסיידרית, המשכתי, כי כאילו לא הספיקו הגירושים, גם גדלתי כדתייה שהגיעה פעם בשבועיים לביתו החילוני של אביה ומשפחתו החדשה. כן, דווקא שמחתי להיות דתייה. ולא, אמא שלי לא כפתה עלי כלום, להיפך, אני מלאת הערכה כלפיה על כך שבגיל תשע היא נתנה לי להחליט לאן אני רוצה ללכת, ואני החלטתי על שבת נטולת נסיעות ועל חצאית.
בת זוגתי לראיון כותבת במרץ, מתעדת לצורך התרגיל מילה במילה.
תמיד הרגשתי שונה, אני ממשיכה ועונה לשאלותיה. לא משנה כמה כולם שם אהבו אותי. זו הייתה תחושה שנמהלה בהרבה ייסורי מצפון. למה לאבא טוב כל כך עם האישה החדשה שלו, בזמן שאמא נשארת בבית לגמרי לבד? ואיך אני בכלל מסוגלת לעזוב אותה וליהנות כאן עם כולם בליל שבת, כשברקע מוקרנת מהדורת חדשות מיוחדת של סוף שבוע ואחריה סרט?
מעולם לא חיללתי, בטח לא באופן אקטיבי, את השבת, אני מדגישה בפני ה"מראיינת". ואולי זה יישאר בינינו, "אוף דה רקורד", אה? אני מנסה לחפות על הדמעות המעורבלות במבוכה בצחקוק קליל. "אוף דה רקורד", היא מסכימה איתי, והתרגיל נגמר.
עם מה הייתי משלימה?
אני חוזרת לכיתה עם עיניים נפוחות. שם ממתין לנו אדם מיוחד, שהגיע להרצות לנו על תחום התקשורת. חיוך חם ושובה לב. קטוע יד.
"נולדתי כך", הוא משתף אותנו בפתיחות בהתמודדות שלו עם הנכות במהלך השנים, ואומר משפט שלא מותיר אף אחד מאיתנו אדיש. "לו היה מגיע קוסם רב עוצמה ומבטיח להצמיח לי יד חדשה, לא הייתי רוצה בכך".
"לא ייתכן", המשתתפים מוחים בתוקף, לא מסוגלים להבין כיצד הוא מוכן לוותר על האפשרות לחיים חדשים, מבטיחים יותר. הוא מחייך אלינו ומטיל פצצה נוספת: "לכל אחד יש את ה'אין יד' שלו, שהוא רוצה לשמר לעצמו".
רגע של שקט עובר בינינו. כל אחד מתכנס להצצה חטופה לנימי נשמתו. מהו ה'אין יד' הבלתי נראה שלי? של החברים היושבים סביבי? הבזק של מבט עובר ביני לבין חברתי שרק לפני רגע הייתה שותפה לחלון הקטן שפתחתי בפניה לפצע האישי שלי, והיא קורצת אליי בחיבה.
אני נותנת למשפט לחלחל בתוכי עוד שעות ארוכות לאחר השיחה. כמו כולם, גם אני מרותקת לסיפוריו של המרצה האמיץ, שפתח בפנינו צוהר לעולמו המיוחד. כיצד כבחור צעיר רדף אחר הישגים,
התמכר להתפעלות הסובבים אותו, בניסיון להוכיח לכולם כמה הוא מוצלח, על אף ולמרות, עד שוויתר על המקום הזה לטובת חיים שלווים ובוגרים.
לבסוף אני מעיזה ושואלת אותו כיצד ילדיו הקטנים מתמודדים עם אבא שחסרה לו יד, והוא מקנח בסיפור מצחיק, שבאורח לא מפתיע פותח מחדש את הסכר אצלי. טוב, לפחות עכשיו אדע שגם כמרואיינת לעתיד אני צריכה להצטייד בטישו לפני הראיון.
בסוף הקורס, נרגשת מיום גדוש תובנות ודמעות, אחרי שנפרדתי מהמרצה ומכל חבריי, אני מתיישבת ברכב ומהרהרת אודות ה'אין יד' שלי. מהו הדבר שהייתי משמרת לעצמי? מחבקת אותו ומשלימה איתו, על אף ולמרות? ומה תהיה תשובתי לאותו קוסם רב עוצמה דמיוני, לו יופיע מולי ויציע לי חזרה לילדות בבית אחד, יחיד ומאוחד?
מיכל פרץ, אמא לחמישה ילדים, תושבת הישוב שבות רחל. כותבת ב"אותיות לילדים", עוסקת בתיאטרון ובכתיבה. בימאית ההצגה "חלומה של כל אישה" מבית תיאטרון "שח-נשים"
