תוצרת סין: כך גדלים התלמידים המצטיינים בעולם
יום לימודים בן 10 שעות עם הפסקות של 5 דקות, בחינה מסכמת אחת ענקית ואפס זמן לבלות. בועז ארד בילה יום שלם בבי"ס בשנגחאי כדי להבין איך הפכו הסינים למצטיינים העולמיים בלימודים, ודיווח ב"24 שעות" ב"ידיעות אחרונות"
השעה שש וחצי בבוקר בשאנגחאי, וקר בטירוף. השמיים אפורים ורוח מקפיאת עצמות נושבת. הדבר היחידי שמתחשק לעשות הוא לחזור למיטה, אבל לצ'ן יי בת ה,16- שהתעוררה לפני יותר משעה וצועדת עטופה במעיל עבה ועם תרמיל כבד על הכתפיים לתחנת האוטובוס שליד ביתה - אין יותר מדי אפשרויות. היום שעת אפס בבית הספר. בכל יום יש שעת אפס. צ'ן יי עייפה, ואת העייפות הזאת היא תגרור עוד שעות ארוכות. רק ברבע לשש בערב יצלצל הפעמון בפעם האחרונה. יום לימודים ארוך היו קוראים לזה אצלנו, אבל בסין אין דבר כזה יום לימודים ארוך, מהסיבה הפשוטה שאין יום לימודים קצר.
בסוף השנה שעברה פירסם אגף החינוך של הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD) את תוצאות מבחן פיז"ה שנערך לפני שנתיים. זאת הייתה הפעם הראשונה שתלמידים מסין השתתפו במבחן להשוואת רמת השכלתם של תיכוניסטים בני 15 ב65- מדינות בעולם - והספתח שלהם היה מרשים. 5,000 נבחנים מבתי ספר שונים בשאנגחאי לקחו את המקום הראשון בכל התחומים ובפערים משמעותיים, מאכילים תלמידי אימפריות חינוך כמו סינגפור ודרום קוריאה אבק. הביצועים שלהם היכו את החוקרים בהלם וסחטו משר החינוך האמריקאי - שתלמידי מדינתו נותרו הרחק מאחור - הכרזה על צורך דחוף ברפורמה בבתי הספר בארצות הברית.
גם בישראל היו שהביטו בתוצאות המבחן בעיניים כלות. בחלק של הבנת הנקרא הגיעו התלמידים שלנו רק למקום ה,37- הרבה מתחת לממוצע. במתמטיקה ובמדעים הם משתרכים במקום ה.42- רבים אמנם טוענים שמבחנים בינלאומיים השוואתיים לא באמת מייצגים את יכולות התלמידים, אבל התוצאות הפעם היו מרעישות מכדי שאפשר יהיה להתעלם מהן, וגם אצלנו יש עתה לא מעט אנשים שתוהים מה לעזאזל הסוד של הסינים האלה.
איך באמת הם עושים את זה? הגענו למסקנה שכדי להבין באמת איך מערכת החינוך הסינית עובדת, צריך לראות, בעיניים, איך נראים חיי התיכוניסטים הסינים. אז לפני שבועיים בדיוק, מוקדם מאוד בבוקר, עלינו יחד עם צ'ן יי על האוטובוס שמוביל אותה אל בית הספר התיכון מספר שתיים של שכונת צאו-יאנג בשאנגחאי - מבתי הספר הציבוריים היוקרתיים ביותר בעיר, שרבים מבוגריו מתגלגלים לאוניברסיטאות נחשבות - כדי לבלות איתה יום שלם על ספסל הלימודים. חזרנו עם הרבה מאוד שיעורים.
לסבול כדי להצטיין
השעה שבע בבוקר. צ'ן יי יורדת מהאוטובוס. בפינת הרחוב, ליד מעבר החצייה, עומדים כמה תיכוניסטים בתלבושת אחידה - מעיל חורפי תכול מעל חליפת טרנינג כחולה כהה - ועל זרועותיהם רצועות בד אדומות רחבות, "משמרות הזהב" של בית הספר. משני צידי השער שישה תלמידים נוספים עם רצועות בד אדומות, שלושה מכל צד. כשאיש צוות מבוגר עובר, הם משתחווים ושואגים: "בוקר טוב המורה"!
השיעור הראשון מתחיל רק בעוד כשעה, אבל המסדרונות כבר הומים. חייבים להגיע מוקדם כדי להגיש את ערימת שיעורי הבית לתורן הכיתתי, ולהתכנס בשבע וחצי להתעמלות בוקר ולטקס פתיחת יום הלימודים, שיייערך - בשל מזג האוויר המגעיל במיוחד - באולם המרכזי במקום ברחבה הגדולה בחוץ. התלמידים עומדים זקופים, שרים את ההמנון הסיני, ואחר מקשיבים בשקט מופתי לדבר המנהל. על סדר היום: בטיחות אש. לאחר מכן עולה לבמה קבוצה של ארבעה תלמידים, ועל רקע מוזיקת מעליות מדקלמת נאום מלא פאתוס שמסכם את חוויות הטיול השנתי. סקירה מהירה של האולם מעלה ממצא מעניין: כמעט כל אחד מ1,500- התלמידים שלומדים כאן מרכיב משקפיים. אלה שלא, לוחשת צ'ן יי, מרכיבים עדשות.
חמש דקות לשמונה והפעמון מצלצל בפעם הראשונה. במהירות מופלאה ובלי יותר מדי רעש זורמים התיכוניסטים הממושקפים אל הכיתות. צליל דלתות נטרקות מהדהד במסדרונות, ומיד לאחר מכן משתררת דממה.
בחינה אחת חורצת גורלות
מערכת השעות גדושה, ארוכה ומוכוונת מטרה. אין כאן בחינות בגרות. רק בחינה אחת כבדת משקל וחורצת גורלות ממתינה לתלמידים בסוף התיכון. ה"גאו-קאו" נערכת מדי קיץ במשך יומיים תמימים ומקיפה שלל נושאים. בימים שבהם היא נערכת חסומים כבישים רבים לתנועה, והתחבורה הציבורית פועלת במתכונת חירום. העבודות באתרי הבנייה מוקפאות והמדינה כולה מתגייסת למטרה אחת: לסייע לכעשרה מיליון תלמידים לעבור בשלום את הבחינה הכי חשובה בחייהם. המצטיינים יזכו ללמוד במוסדות היוקרתיים ביותר ויבטיחו לעצמם משרות טובות ומשכורות נאות. אלה שיקבלו ציונים ממוצעים ייאלצו להסתפק בהרבה פחות. "זה מפחיד אותי," לוחשת צ'ן יי רגע לפני שהמורה לאנגלית נכנסת לכיתה. "זה מפחיד אותי נורא".
הפחד המשתק הזה מפני הגאו-קאו מחלחל עמוק, והלחץ עצום. בסוף היום הארוך בבית הספר ימתינו לצ'ן יי עוד שעתיים לפחות של הכנת שיעורים, לפעמים גם שיעורים פרטיים. גם סוף השבוע גדוש לימודים בחוגי העשרה חיצוניים ובלמידה קבוצתית. הזדמנות להיפגש עם החבר מהכיתה המקבילה, שחקן כדורסל גבוה וחמוד שעצם אזכורו גורם לצ'ן יי להסמיק? "למי יש זמן בסוף השבוע," היא צוחקת ומסבירה שהם נפגשים בהפסקה הגדולה לפעמים, לכמה דקות, או בספרייה. "אבל בעיקר בחגים." אם יש לה כמה שעות פנויות בסוף השבוע, היא מבהירה, היא מנצלת אותן לשינה.
תיכוניסטים סינים, מתברר, לא ממש ישנים. הם רק מנמנמים בין יום לימודים אחד לשני. בפחי האשפה שמתחת לשולחנות הכיתה הולכות ונערמות פחיות רד בול. ההפסקות בין השיעורים, חמש דקות קצרצרות, מנוצלות לפיפי מהיר, לשינון נוסף ולנמנום חטוף. אין רגע מבוזבז. השעתיים הראשונות, שני שיעורי אנגלית רצופים, חולפות במהירות. אף אחד לא קם לשירותים, אין שאלות, דממה מוחלטת. המורה מדברת, התלמידים רושמים.
מדי פעם, לפי התור, הם מתרוממים מהכיסאות כדי להקריא משהו - ומתיישבים בחזרה. משמעת וסדר מפתיעים במיוחד בכיתה ענקית של 57 תלמידים. מזגן, אגב, אין, וגם לא הסקה. הכיתה קפואה, ורוב הילדים יישארו מכורבלים במעיליהם עד סוף היום. "זה לא שאין לנו תקציב," יסביר מאוחר יותר המנהל. "התלמידים צריכים קצת לסבול כדי להצטיין." תקציב כנראה באמת לא חסר: בכל כיתה, על הקיר ליד הלוח, תלויה טלוויזיית פלזמה גדולה.
התיכוניסטים תשושים
שיעור רודף שיעור. ב9:40- מתייצבת המורה להיסטוריה עם מצגת פאוור פוינט על מבנה הכלכלה הסובייטית במלחמת העולם השנייה. היא מדברת המון, בלי הפסקה, גם הרבה אחרי הצלצול - אבל אף תלמיד לא מוחה. רגע לפני השיעור הבא נכנסים לכיתה שלושה תורנים עם טייפ קטן שממנו פורצת מוזיקה נעימה - אות לתחילתן של חמש דקות חובה של תרגילי עיניים. התיכוניסטים התשושים מעסים לעצמם את הרקות, את גשר האף והעפעפיים, כשברקע קול רך, מוקלט, נשי, סופר לאט לאט: אחת, שתיים, שלוש, ארבע. "בוקר טוב, המורה," זועקים כולם בסוף ומתרוממים מהכיסאות. "בוקר טוב, כיתה," עונה המורה להבעה.
אחרי שיעור התעמלות - חצי שעת צעידה בשלשות ברחבת בית הספר ואחריה ריצה עצלה סביב מגרש הכדורגל - מתחילה ההפסקה הגדולה. שעה שלמה שחצי ממנה מוקדש לארוחת צהריים בקנטינת בית הספר - מגשית שמנונית גדושה עוף, ירקות ואורז - וחצי לשינה ולהשלמת שיעורי בית.
בשעה הבאה מחלק המחנך טופסי "תוכנית צמיחה אישית," שבהם מתבקשים התלמידים להגדיר מטרות לסמסטר הקרוב ולהסביר איך ישיגו אותן. "לאוקיינוס הלימודים אין גבולות," רושמת צ'ן יי. "אפליג ללא פחד במימיו הסוערים." היא חולמת להיות עורכת דין פלילית, אבל אבא של, היה רוצה שהיא תהיה רופאה. מקצוע טוב, עם משכורת לא רעה, שימושי מאוד גם לבני המשפחה - במיוחד במדינה כמו סין, שבה אין ביטוח בריאות ממלכתי. צ'ן יי ממש לא רוצה ללמוד רפואה, אבל כנראה שלא תהיה לה ברירה. "הבעיה בחלומות," היא אומרת, "שהם עולים כסף, ומי שמשלם הוא שקובע".
"אף אחד לא רוצה להיכשל"
ב,14:30- שעה שבה תלמידים ישראלים נמצאים כבר בדרכם הביתה, מתחיל שיעור כימיה, אחריו שיעור פיזיקה, ולקינוח מתמטיקה - סדרת מקצועות אהובים בשעות שבהן כושר הריכוז נמצא ברצפה. העייפות מתחילה לתת את אותותיה, אבל השקט המופתי נשמר. "הם מאוד מאוד ממושמעים," מאשרת מולי, המורה לאנגלית, "אחרת הם ייכשלו במבחנים. אף אחד לא רוצה להיכשל במבחנים," היא מחייכת.
היא מלמדת כאן אנגלית כבר עשר שנים ומרוויחה כ6,000- יואן בחודש, כ3,300- שקל, הרבה מעבר לשכר המינימום בעיר. בסופי השבוע היא גם נותנת שיעורים פרטיים תמורת 500 יואן לשעתיים - הרבה מאוד כסף בהתחשב בעובדה ששכר הלימוד לשנה שלמה עומד על 1,500 יואן בלבד.
"אני אגלה לך מה סוד ההצלחה שלנו," אומר מורה ותיק. "מה שהביא לנו את המקום הראשון זאת מסורת ארוכת שנים של לימוד פסיבי ושינון. לתלמידים הסינים אין את אהבת הלימוד. הם לומדים כי הם מוכרחים, והם עושים את זה הכי טוב שהם יכולים.
"אבל האמת היא שאני קצת מקנא בכם. התלמידים שלנו יודעים לפתור בעיות מורכבות במתמטיקה ולדקלם בעל פה מילונים שלמים באנגלית, אבל אין בהם שמץ יצירתיות. אנחנו מדינה קומוניסטית שמתנהלת בצורה שמדכאת מחשבה מקורית. מדינה עם הרבה מאוד אנשים, הרבה מאוד תלמידים בכל כיתה והרבה מאוד חומר להעביר - וקשה מאוד לתת לאינדיבידואל להתבטא"
.17:45 הפעמון האחרון מצלצל. בחוץ כבר מתחיל להחשיך וצ'ן יי ממהרת הביתה. בשש וחצי ארוחת הערב תהיה מוכנה, וחצי שעה לאחר מכן תקפוץ למקלחת לשטיפה קצרה שמיד לאחריה תתיישב בחדרה עם ערימה ענקית של שיעורי בית. חיוך עייף מתפשט על פניה כשהיא נשאלת אם היא חושבת שהיא תלמידה טובה. "הציונים שלי מצוינים," היא אומרת. אמה, שמניחה צלחת גדולה של תותים אדומים ומתוקים על השולחן, מהנהנת בהסכמה. "הציונים של כולנו מצוינים. בקיצור, אני בדיוק כמו כולם. אנחנו תלמידים טובים".
לפנייה לכתב/ת 
